ע"א 7406/02 מדינת ישראל נ. גור (בן ציון) רצון

המשיב מואשם, בגדר ארבע פרשיות שונות, בעבירות סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, כליאת שווא, תקיפה, גרימת חבלה חמורה וחטיפה מן הארץ. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו. בית המשפט המחוזי קבע, כי להאשמתו של המשיב מצויה תשתית ראייתית לכאורית; ומשהתרשם כי "המעשים המיוחסים למשיב נראים קשים ומבהילים", קבע כי המעשים מקימים עילה למעצרו. עם זאת הגיע בית המשפט למסקנה, כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך חלופית. על כן הורה לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים, שהעיקרי שבהם הוא חיובו של המשיב להימצא, בתנאי מעצר בית, בביתו של מר ציון קיפי באריאל ובפיקוחו. נגד החלטה זו מופנה עררה של המדינה, והערר בדין יסודו.

המשיב עסק בניכיון שיקים ובמתן הלוואות במסגרת "השוק האפור". על רקע זה בא במגע עם חייבים רבים. את העבירות המיוחסות לו ביצע כלפי ארבעה מתלוננים שונים וכלפי כמה מבני-משפחותיהם. המדובר במסכת נרחבת ונפתלת של מעשי-סחיטה, שלביצועם נעזר לעתים בעובדו (שהואשם ביחד עימו), תוך שהשתמש כלפי קורבנותיו באיומים, שבחלק מן המקרים היו מלווים במעשי אלימות והפחדה מחרידים. ניתן לומר, כי המשיב לא בחל באמצעים בהם פעל. תקצר היריעה מלתאר את כל שרשרת מעלליו. אך כדי להמחיש במי ובמה המדובר, אביא דוגמאות אחדות. את המתלונן, שעל תלונתו סבה פרשת האישום הראשונה, אילץ לבטח את עצמו בביטוחי חיים ונכות ולמנות אותו (את המשיב) כמוטב בביטוחים אלה. בעקבות זאת לא חדל מלאיים על המתלונן ועל חברתו כי יהרוג אותו, או כי יהפוך אותו לנכה, וייגבה את דמי הביטוח. במקרה אחד, כשמתלונן זה בא למשרדו, שלף גרזן, הצמיד את ידו של המתלונן לשולחן, קירב את הגרזן לידו ואיים עליו כי "יוריד לו אצבע" אם לא ישלם את חובו. הוא אף כלא את המתלונן בחצר ביתו, כשהוא מציב את כלבו לשמור עליו, ולא שחררו ממצב זה אלא לאחר שחברו של המתלונן הגיע ומסר למשיב סכום כסף שדרש. על המתלוננת בפרשת האישום השני, סוכנת ביטוח שנקלעה לקשיים כספיים, איים כי יפגע בה ובאימה אם לא תמשכן את דירת האם ותשלם לו את הסכום שדרש. במקרה אחר אילצה לטוס (בו ביום) לאמסטרדם, בליווי צמוד של עובדו, כדי למשוך במירמה כספים, בעזרת כרטיסי אשראי שהמשיב ניפק לה, ולמוסרם לידי עובדו. גם כלפי מתלוננים אחרים נקט באלימות ובאמצעי הפחדה: מכות, בעיטות, איומים לפגוע בהם ובילדיהם, ועוד כהנה וכהנה.

החלטת השופט המלומד, לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, נסמכה על הנימוקים הבאים: כי אין לחובת המשיב הרשעות קודמות; כי אין המדובר במי שפועל במסגרת "כנופיה" או באמצעות בריונים; כי מסוכנותו של המשיב איננה כלפי הציבור בכללו, אלא כלפי המתלוננים בפרשת האישומים בלבד; וכי אין ראיות שהמשיב ניסה להדיח עדים או לשבש את מהלכי המשפט. חוששני כי, בנסיבות העניין, אין בנימוקים אלה כדי לתמוך במסקנת השופט, שלגבי המשיב ניתן להסתפק בחלופת מעצר. תיאור המעשים המובא בכתב האישום מעיד על היותו של המשיב עבריין אלים וחסר לב, שאינו בורר באמצעים, החותר למימוש מטרותיו בדבקות ובשיטתיות, אינו מהסס ואינו נרתע. על רקע זה אין לייחס משקל רב להיעדרן של הרשעות קודמות. המשיב אמנם איננו פועל במסגרת "כנופיה", אך מכתב האישום נובע כי לא פעם העסיק את עובדו (שהואשם ביחד עימו) במילוי שליחויות עברייניות. מסוכנותו, הטבועה במעשיו, היא גלויה וברורה. אינני נדרש להבחנה, אם הוא טומן סכנה לציבור רחב, שכן די, לדידי, בכך שהוא מסכן את שלום המתלוננים כדי לחייב את מעצרו. והגם שאין ראיה לניסיונו להדיח עדים או לשבש את מהלכי המשפט, לא הייתי מבטל את החשש שעצם שחרורו ממעצר עלול להטיל מורא ופחד על קורבנותיו, העתידים להעיד במשפטו מטעם התביעה.

הערר מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת וניתן בזה צו המורה על מעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו.