ע"א 7427/12 אלדד יניב נ. אהרון דומב

1.

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב ) מיום 23.09.2012, שלא לפסול עצמו מלדון בת"א 16170-03-11.

2.

בפני כבוד השופטת מתנהלת תביעת לשון הרע שהגיש המשיב, אשר עניינה הבעת דעה של המערערים 1 ו-2 בעניין מפעל ההתנחלות וציבור המתנחלים, כפי שבאה לידי ביטוי בספרון שכתבו. תחילה הגיש המשיב את תביעתו לבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע, שם מכהנת השופטת כשופטת יחידה. מאחר שמדובר בתביעה אזרחית שלא על פי התקנון החל באזור, הורתה השופטת בחודש מרץ 2011 להעביר את התביעה לבית משפט השלום בירושלים ולהודיע לה את מספרו החדש של התיק. התביעה מצויה בשלבים מקדמיים, הוגשו תצהירי עדות ראשית וצפויה להיקבע ישיבת קדם משפט. המערערים הגישו בקשה לפסילת השופטת מלדון בתביעה בה העלו טענות שונות.

3.

השופטת דחתה את בקשת הפסלות, קבעה כי היא אינה ראויה וכי מועלות בה טענות סרק. השופטת קבעה כי על החלטותיה, לרבות ההחלטה על העברת התביעה לטיפולה מבית המשפט בקרית ארבע לבית משפט השלום בירושלים, יכולים היו המערערים להשיג בערכאת הערעור. השופטת דחתה גם את הטענות בנוגע לפגיעה, כביכול, בהגנת המערערים, בשל הזמן שהוקצב להגשת תצהיריהם ובשל ביטול הסדר דיוני שהייתה מחלוקת על פרשנותו. השופטת הוסיפה כי העובדה שהיא שותפה 'למפעל ההתיישבותי' שכנגדו יוצאים המערערים, בהיותה תושבת מושב גיתית שבבקעת הירדן, אין בה כדי להעיד על נטיותיה הפוליטיות, ומכל מקום, כך קבעה, התביעה תוכרע על פי הדין והפסיקה בסוגית לשון הרע, ודעותיה אינה עניינם של המערערים. בעקבות החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

4.

המערערים מבקשים להורות על פסילת השופטת מלדון בתביעה, שכן קיים, לדעתם,

משוא פנים קשה נגדם, והדיון מנוהל באופן מפלה, מובהק ועקבי לרעתם, עד כדי פגיעה במראית פני הצדק. לטענת המערערים, המשיב הגיש את תביעתו ביודעין לבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע, ולשופטת לא הייתה סמכות להעביר את הדיון לבית משפט אחר - לפניה. המערערים טוענים כי בכך בחר לעצמו המשיב את המותב שידון בתביעתו, והשופטת נתנה לכך יד. עוד טוענים המערערים כי השופטת לא נימקה החלטותיה לאורך ניהול ההליך, כולל החלטתה בדבר ביטול הסדר דיוני. ההחלטה שהביאה את המערערים להגיש את בקשת פסלות סבה, לדבריהם, על הזמן הקצר שניתן להם להגיש תצהירים, לעומת הזמן שהוקצב למשיב. המערערים מוסיפים כי לטענותיהם מתווספת העובדה שהשופטת היא "שותפה "למפעל ההתיישבותי"", וככזו, תתקשה, לדעתם, לקבל הכרעה משפטית מקצועית בשאלה האם העובדות שפרסמו המערערים בספרון הם אמת לאמיתה. המערערים טוענים כי החלטת השופטת אינה מנומקת, ומבקשים, למצער, לקבל את התייחסותה לטענותיהם.

5.

דין הערעור להידחות. העובדה שהשופטת קיבלה החלטות דיוניות שאינן לשביעות רצון המערערים אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות. השגות אלו מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (למשל, ע"א 4514/12 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 8.7.2012), והדברים ידועים. לפיכך, אין בהחלטות הדיוניות של השופטת כדי להקים עילת פסלות על יסוד מבחן אובייקטיבי. הלכה זו חלה גם בנוגע להחלטת השופטת להעביר את התביעה לבית משפט השלום בירושלים - לפניה -

עליה יכולים היו המערערים להשיג בפני ערכאת הערעור. העלאת הטענה לפיה מדובר בהחלטה פסולה יותר משנה וחצי לאחר מתן ההחלטה נגועה בשיהוי ניכר, באופן המלמד על השלמת המערערים עם מצב זה, וממילא, אינה מקימה עילת פסלות.

6.

יתרה מכך, צודקת השופטת בקביעתה כי מקום מגוריה אינו רלוונטי לסוגיית כשירותה לדון בתביעה המתנהלת בין בעלי הדין, ומוטב שטענה זו לא הייתה נטענת. השופט מ' לנדוי קבע כבר בשנת 1964:

"...מותר לשופט שתהיה לו השקפת עולם משלו. בוודאי שומה עליו לשמור ולהישמר שאמונותיו ודעותיו על הויות העולם והחברה, בהם הוא חי, לא יעוותו את נאמנותו לחוקי המדינה, ככתבם וכרוחם. חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל-דין יישפט רק בפני שופט, שהשקפת עולמו רצויה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה" (המ' 525/63 ראובן וזלפה שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(3) 452, 466).

דברים נכוחים אלה יפים גם שעה שאותה השקפה, ככל שקיימת, אינה עומדת בקנה אחד עם השקפה של אחד מבעלי הדין. משכך, גם אין בצירוף הטענות כדי להקים עילת פסלות ואין להעביר את התביעה למותב אחר בשל מראית פני הצדק. לאור התוצאה אליה הגעתי לא ראיתי לנכון לבקש את התייחסות השופטת לערעור, וממילא אין תוחלת בהפסקת המשפט. אני תקווה שבעלי הדין יפעלו כדי שהדיון יתנהל מעתה ביעילות ובענייניות.

הערעור נדחה בלא שהוגשה תשובה.