ע"א 748/16 פלוני נ. רכבת ישראל

השופט י' דנציגר:

1.לאחר עיון בהודעות הערעור ובסיכומי הצדדים ולאחר שמיעת טיעוני באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להידחות, ואנו עושים כן מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לא ראינו מקום לדחות איזה מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. ממצאים אלו תומכים כדבעי במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט קמא. בנוסף, לא מצאנו טעות שבחוק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 22.12.2015 (השופטת א' לוי ) או בהחלטת הביניים שלו מיום 24.1.2010 (השופט ד"ר ע' בנימיני ).

על אף האמור לעיל, ראינו לנכון להוסיף מספר הערות.

2.באשר לטיעונו של המערער בדבר העברתו למסגרת חוץ מוסדית ומימונה; ראינו לנכון להוסיף כי יש ממש בטענת המשיבים 4-1 כי טענתו של המערער בדבר הצורך להעבירו למסגרת ביתית הועלתה לראשונה רק בסיכומיו בבית המשפט המחוזי, ואין לה כל איזכור בתצהירים שהוגשו מטעמו. יתר על כן, יצוין שבתצהירה של גב' ענת שטולברג, עובדת סוציאלית שיקומית, שהוגש מטעם המערער כעדות ראשית בתביעתו, העריכה המצהירה והמליצה כי אין מקום להוצאתו של המערער מהמסגרת המוסדית בה היה נתון, וכי יש לדאוג להשלמת התנאים שיאפשרו למערער איכות חיים סבירה, זאת באמצעות העסקת חונך ושהייה בסופי שבוע בבית אמו. עוד יצוין כי בא כוחו של המערער אמר בבית המשפט קמא: "הרי ברור שהתובע צריך להיות במוסד הסיעודי ומישהו צריך לשלם למוסד" (עמוד 259 לפרוטוקול). העלאת הטענה לפיה המערער מסוגל לשהות במסגרת חוץ מוסדית ואף ליהנות ממנה ושהגזירה לשהות במוסד כל ימי חייו אינה מתחייבת ממצבו, במסגרת הערעור דנן, מעוררת אפוא תהיות.

בנוסף, אנו מאמצים את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין שבנדון, לפיהן:

"זה אינו מקרה מסוג אלו שנדונו בפסיקה, בהם מדובר בניזוק המהווה חלק מה"נוף המשפחתי", כאשר קיימת משפחה תומכת, אשר מלווה את הניזוק בנכותו כל העת ושואפת לחיות עמו" (עמ' 13 לפסק הדין).

ובהמשך:

"הפתרון הביתי המוצע, למעשה, אינו פתרון אמיתי וישים אלא פתרון ספקולטיבי, אשר אופן יישומו כלל לא ברור, בשים לב לכך שהוא דורש השקעת כספים רבים, שאינם בני פיצוי במסגרת התובענה, שהרי יש לפסוק פיצויים לתובע רק בגין הוצאות עודפות, אשר מקורן בתאונה. לא ברור כיצד יובטחו הדיור, הסיעוד ההשגחה, המחייה ויתר הצרכים להם זקוק התובע מחוץ למוסד" (שם).

ועוד נפסק כדלקמן:

"התובע לא היה במסגרת ביתית ומשפחתית עובר לתאונה ולא הצליח לנהל חיים עצמאיים ולקשור קשרים חברתיים כלשהם על בסיס קבוע. בנסיבות אלה, קשה לתת משקל כלשהו לטענה, כי השבת המצב לקדמותו במקרה זה מחייבת לתת אפשרות לתובע לחיות חיים עצמאיים במסגרת חוץ ביתית מחוץ למוסד" (עמ' 14 לפסק הדין).

גם דברים אלו מדברים בעד עצמם ומקובלים עלינו ומצדיקים, כשלעצמם, דחיית הטענה.

3.באשר לטיעונם של המערערים שכנגד 4-1 כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975;

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהנטל להוכחת היותה של התאונה תוצאה של "מעשה שנעשה במכוון" מוטל על הנתבע, וכי הראיות הנדרשות להוכחת טענה זו חייבות להיות בעלות משקל משמעותי בשל מהות הטענה וחומרתה. בית המשפט המחוזי קבע כי הנתבעים (המערערים שכנגד) לא הצליחו להוכיח כי התאונה אירעה כתוצאה ממעשה מכוון, בהתחשב במצבו הנפשי של המערער, ועל כן קבע כי מדובר בתאונת דרכים על פי החוק.

לא ראינו מקום להתערב בממצא עובדתי זה של הערכאה הדיונית.

4.המערערים (המשיבים והמערערים שכנגד) טוענים בערעוריהם – איש איש לשיטתו – מחד, כי בית המשפט המחוזי פסק לזכות המערער סכומי פיצוי נמוכים שאינם הולמים את נסיבות המקרה דנן או שנמנע מלפסוק פיצוי בגין ראשי נזק מסויימים שנתבעו; ומאידך, כי בית המשפט פסק לזכות המערער סכומי פיצוי שכלל לא היה מקום לפוסקם או סכומי פיצוי גבוהים יתר על המידה בגין ראשי נזק מסויימים.

גם במרכיבים אלו של הערעורים דנן אין בכוונתנו להתערב. לא ראינו מקום להתערב בקביעת הערכאה הדיונית כי אין מקום לפסוק למערער פיצוי בגין ראשי נזק מסויימים, מטעמיה המפורטים בפסק הדין. באשר לראשי נזק אחרים; ככלל, אין זו דרכה של ערכאת ערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים, ובדיקתה מתמקדת בשאלה אם קיימת חריגה בולטת מהמקובל באחד מראשי הנזק [השוו: ע"א 3573/12 "כלל" חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני , פיסקה 6 (2.2.2014)].

לא מצאנו כי נפלה טעות בולטת בפסיקת בית המשפט המחוזי באחד מראשי הנזק, ומשכך גם בעניין זה לא ראינו להתערב.

5.באשר לטענות המשיב 5 (משרד הבריאות) כי היה מקום לדחות את הערעור נגדו על הסף; הגם שיש ממש בטענה כי לא נתבקש סעד מפורש כלפי המשיב 5, לא היה בעצם צירופו כמשיב לערעור טעם לפגם. אף שההליך בו נקט המערער אכן אינו הדרך הראויה לתקיפת הסכם הפשרה שנכרת בין המשיב 5 לבין המשיבות 2-1, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.6.2015, משטען המערער כי הסדר הפשרה הושג "מאחורי גבו" וכי הוא פוגע בזכותו לקבל הטבות מכוח התוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 לא ניתן לומר שמשרד הבריאות אינו צד ראוי להליך דנן.

6.נוכח כל האמור לעיל, לא ראינו מקום לקבל את בקשת המערער להתיר לו לצרף כראייה נוספת בערעור את תצהיר עדותה הראשית של אמו המנוחה ז"ל.

7.בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין איננו עושים צו להוצאות.