ע"א 7484/01 יריב סוויסה נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, לפיו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו ברצח אשתו. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

על-פי העובדות שנקבעו בהכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי, ואשר אומצו בפסק הדין שלערעור, ירה העותר באשתו מטווח קצר, בכוונה לגרום למותה. המעשה התרחש בעקבות מריבה קולנית בין המערער לבין המנוחה, בעת שהשניים שהו לבדם, מאחורי דלת נעולה, בחדרם שבדירת הוריו של העותר. לקביעת בית המשפט המחוזי, כי המערער ירה במנוחה, היה עיגון בממצאים הפתולוגיים והבליסטיים שנקבעו על-ידי עדים מומחים. כן נדחו, כשקריות, גרסאות שונות שהעלה העותר להגנתו, בכללן הגרסה שאשתו התאבדה, או כי נפגעה מכדור שנפלט מאקדחו בעת שניסה למנוע ממנה מלהתאבד. כן נדחתה טענת הסניגור, שהועלתה לראשונה במסגרת הערעור, כי קיימת אפשרות סבירה שהירי בוצע בשוגג במהלך איום "שיגרתי" של העותר על אשתו באקדחו. את מסקנתו בדבר הוכחת יסוד ה"כוונה תחילה" סיכם בית המשפט העליון (מפי השופטת ביניש) בדברים הבאים:

"בנסיבות שהוכחו בעניין שלפנינו, כאשר הראיות המתייחסות לארועים שלפני מעשה הקטילה והממצאים מזירת הארוע מצביעים על קיומה של החלטה להרוג ומקימים חזקה של כוונה תחילה, היה על המערער להצביע על הסבר סביר והגיוני כלשהו שיש בו כדי להעלות אפשרות אחרת להשתלשלות הארועים שהביאו לתוצאה האסורה של גרם המוות. דחיית הסבריו וגירסאותיו של המערער על ידי בית משפט קמא, ודחיית האפשרות שבא-כוח המערער טען לה לראשונה בערעור, מחייבות את המסקנה כי הכוונה להמית היא המסקנה היחידה המתחייבת ממכלול הראיות והנסיבות".

בעתירתו לקיום דיון נוסף טוען העותר, כי בקביעה האמורה "יש משום סטייה מקביעות קודמות של בית משפט זה והגברת רמת אי הבהירות והקושי באשר להוכחת היסודות הנפשיים והקונקרטיים שבסעיף 301 [לחוק העונשין] - 'ההכנה' וה'החלטה להמית'". זאת, לטענתו, משום שבית המשפט הפעיל לחובתו (על יסוד ראיות נסיבתיות) את "חזקת הכוונה", בנסיבות שבהן סירבה הפסיקה בעבר להפעילה, וכן משום שבית המשפט הסתפק, לעניין התקיימותו של יסוד ה"הכנה", בפעולותיו הפיזיות של העותר (דריכת האקדח והכנסת כדור לבית הבליעה). כן מלין העותר על דחיית הסברו בדבר הירי בשוגג, שלטענתו התיישב עם "אפשרות סבירה וממשית".

דין העתירה להידחות. חרף מאמציו של בא-כוח העותר, לשוות לטענותיו אופי משפטי, הרי שלמעשה אין בהן אלא משום השגות ערעוריות על הממצאים העובדתיים שעל יסודם פסק בית המשפט לדחות את הערעור. לא לכך נועד הדיון הנוסף, שאיננו, כידוע, בבחינת ערעור נוסף. אין בידי לקבל כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה כלשהי; לא כל שכן הלכה חדשה או קשה. משנדחו כבלתי מהימנים כל הסברי העותר, ביחס לנסיבות שבהן מצאה אשתו את מותה, ולאור שאר הנסיבות שהוכחו (ובמיוחד איומי הרצח שהעותר נהג להפנות כלפי המנוחה), קבע בית המשפט כי המסקנה בדבר החלטתו להמיתה היא המסקנה הסבירה היחידה הנלמדת מן הנסיבות. בגבשו מסקנה זו, על-פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים, נהג בית המשפט על-פי הנחיות ההלכה הפסוקה בסוגיית הרשעה בעבירה על יסוד ראיות נסיבתיות. בנסיבות אלו, גם הקביעה כי טעינת האקדח על-ידי העותר גיבשה את יסוד ה"הכנה", כחלק מרכיבי ה"כוונה תחילה", מבוססת כדבעי. ההבדלים להם טען העותר, בין פסק הדין בערעורו לבין פסקי-דין אחרים (ובמיוחד ע"פ 288/78 איזדמיר נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 200), נובעים משוני בתשתית העובדתית, ומכל מקום אינם מצדיקים דיון נוסף.

העתירה נדחית.