ע"א 7529/19אלמנאר לפיתוח והשקעות בע"מ נ. לוטפי מחמוד סלאמה מחאג'נה

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סארי ג'יוסי ) בת"א 38871-09-12 מיום 27.9.2019. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעתם של המשיבים, ובית המשפט קמא הורה על ביטולם מחמת הפרה של שני הסכמים שנערכו בין אביהם המנוח של המשיבים לבין המבקשות בשנים 1997 ו-1998, וכן על סעדי השבה ופיצויים לטובת המשיבים.

רקע והשתלשלות העניינים

1.

בין אביהם המנוח של המשיבים (להלן: "האב המנוח" ) לבין המבקשות נחתמו בשנים 1997 ו-1998 שני הסכמים לפיהם האב המנוח יעמיד לרשות המבקשות חלק ממקרקעין בבעלותו הידועים כגוש 20340 חלקה 53 באום אל-פאחם (להלן: "המקרקעין" ), ואילו המבקשות בתמורה התחייבו לבנות על המקרקעין מבנה שישמש לאחת מהמטרות הבאות: מרכז מסחרי, בניין משרדים או מרכז ספורט (להלן: "המיזם" ). חרף תכניותיהם השאפתניות של הצדדים, עד היום טרם הושלם המיזם, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעו המבקשות. בעקבות זאת החלו להתנהל הליכים משפטיים בין הצדדים.

2.

בשנת 2005 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשות בגין הפרת ההסכמים ואי השלמת המיזם במועד (ת"א (מחוזי חי') 302/05. להלן: "ההליך הקודם" ). במסגרת ההליך, מונה עו"ד מחאמיד מוסטפא כבורר (להלן: "הבורר" ) לצורך הכרעה בסכסוך בין הצדדים. ביום 21.11.2007 הגיעו הצדדים להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטת בורר, וביום 13.1.2009 ניתן פסק הבורר אשר אושר על ידי בית המשפט ביום 21.6.2009 (הפ"ב (מחוזי חי') 5969-03-09. להלן: "פסק הבורר" ). בפסק הבורר נקבע מועד חדש לסיום הקמת המיזם על ידי המבקשות, וכן נקבע מנגנון לפיצוי המשיבים במקרה בו המיזם לא יושלם עד מועד זה.

3.

אפס, המיזם לא הושלם גם במועד הסיום החדש, והמשיבים הגישו בעקבות הפרה זו תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי, היא התביעה מושא הערעור דנן. במסגרת התביעה, עתרו המשיבים לביטול ההסכמים שנערכו בין הצדדים, לפינוי המבקשות מן המקרקעין ולהשבת המקרקעין לידיהם. כן נתבעו על ידי המשיבים פיצויים בהתאם למנגנון שנקבע בפסק הבורר.

4.

ביני לביני, ביום 29.11.2015, הוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה שתי בקשות לפירוק המבקשות, כאשר הבקשה לפירוק המבקשת 1 הוגשה על ידי אחד מבעלי מניותיה והבקשה לפירוק המבקשת 2 הוגשה על ידי המבקשת 1 (פר"ק 61630-11-15 ופר"ק 61754-11-15, בהתאמה). ביום 29.2.2016 הורה בית המשפט של חדלות פירעון על פירוקה של המבקשת 1. ביום 12.4.2016 ניתן צו פירוק נגד המבקשת 2. יצוין כי ביום 2.12.2018 הורה בית המשפט של חדלות פירעון על עיכוב הליכי הפירוק. מכל מקום, בית המשפט קמא הורה על המשך בירורה של התובענה דנן, חרף קיומם של הליכי הפירוק (ראו החלטות בית המשפט קמא מימים 22.5.2016 ו-24.5.2016).

5.

ביום 27.9.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר קיבל את תביעת המשיבים. בית המשפט קבע כי דין שני ההסכמים שנחתמו בין הצדדים להתבטל מחמת הפרה יסודית על ידי המבקשות, וכפועל יוצא הורה על השבת המצב לקדמותו. דהיינו, פינוי המבקשות מן המקרקעין והשבתם לידי המשיבים, וכן ביטול רישום הזכויות במקרקעין על שם המבקשות והעברת הזכויות על שם המשיבים. בנוסף, נקבע כי המשיבים זכאים לפיצויים כספיים בסכומים הבאים: 640,000 דולר וכן 92,000 דולר בגין כל שנה מיום 31.12.2011 ועד למתן פסק הדין – הכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ובנוסף לכך הוצאות משפט ושכר טרחה עורך דין (להלן: "פסק הדין" ).

על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי.

6.

בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין משליכות המבקשות את עיקר יהבן על מאזן הנוחות. לטענתן, הימנעות מעיכוב הביצוע תביא לתוצאות קשות ביותר עבורן, שכן משמעותה אובדן השקעותיהן במיזם. נזקים אלה, לשיטתן, לא ניתן יהיה לתקן במידה והערעור יתקבל, ולמצער יהיה קשה מאוד לתקנם. מנגד, למשיבים לא ייגרם שום נזק מעיכוב הביצוע, משום שממילא הם לא מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות. לאור מאזן הנוחות, גורסות המבקשות כי די בכך שיצביעו על כך שלערעור יש סיכוי מסוים, ולו קלוש, כדי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. מכאן, טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור שלהן טובים ומספיקים לצורך קבלת הבקשה, כאשר אלה נלמדים מטענותיהן, המתחלקות לשני סוגים: טענות סף, הנוגעות להיעדר יריבות בין הצדדים ולקיומה של תניית בוררות בנוגע לסכסוך; וטענות לגופו של עניין, הנוגעות לשאלת הפרתם של ההסכמים בין הצדדים, לפרשנות פסק הבורר ולשאלת הפרתו, להתנהלות המשיבים לאורך חיי המיזם וההליכים המשפטיים, וכן לשגיאתו של בית המשפט קמא אשר חרף ביטול ההסכמים לא הורה על השבת השקעתן במיזם עד כה.

7.

ביום 11.12.2019 הצעתי לצדדים הסדר דיוני לפיו עד להכרעה בערעור יינתן צו איסור דיספוזיציה ביחס למקרקעין, ותירשם הערה במרשם המקרקעין מכוח סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "ההסדר המוצע" ). ביום 23.12.2019 הודיעו המשיבים כי הם מסכימים להסדר המוצע בכפוף לשתי הבהרות: האחת , כי הסעדים הכספיים שנקבעו בפסק הדין לא יעוכבו; השנייה , כי המבקשות יפקידו התחייבות צד ג' או עירבון כספי להבטחת נזקיהם כתוצאה ממתן הצו (להלן: "דרישת הביטחונות" ).

8.

ביום 24.12.2019 ביקשתי את התייחסות המבקשות ביחס לשתי ההבהרות הנדרשות לשיטת המשיבים. ביום 1.1.2020 הודיעו המבקשות כי לשיטתן יש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין על כל רכיביו, לרבות הסעדים הכספיים, וכי יש לראות בכספים שהמבקשות השקיעו לאורך חיי המיזם, ושלהשבתם הן זכאיות לשיטתן, כבטוחה להוצאת הצו, חלף דרישת הביטחונות שהעלו המשיבים.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב הביצוע, על נספחיה, וכן בהודעות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.

10.

בקשת עיכוב הביצוע מופנית כלפי שני רכיבים: הראשון , פינוי המבקשות מן המקרקעין, והעברת רישום הזכויות על שם המשיבים; השני , תשלומים כספיים שהשית בית המשפט קמא על המבקשות לטובת המשיבים.

11.

אתחיל עם הרכיב לגביו קיימת הסכמה בין הצדדים – פינוי המקרקעין ורישום הזכויות לגביהם. לאור הסכמתם של המשיבים להסדר המוצע מיום 11.12.2019, אני מורה על הוצאת צו איסור דיספוזיציה ביחס למקרקעין, כאשר הרישום והחזקה במקרקעין יוותרו, עד להכרעה בערעור, על שם ובידי המבקשות.

12.

אשר לרכיב השני – הסעדים הכספיים – כלל שגור וידוע הוא כי יש לבצע את פסק הדין עם נתינתו, והגשת ערעור כשלעצמה אינה מונעת בעד הזוכה מלהוציא לפועל את פסק הדין שעליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). סטייה מכלל זה תעשה בהתקיים התנאים הבאים: (א) סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב (ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178, 181 (2002)). מקום בו מבוקש עיכוב סעד כספי, הנטל להצדקת עיכוב הביצוע הוא גבוה יותר (ע"א 2829/18 רב העיר אשדוד נ' קומפורטי , פסקה 5 (8.5.2018)). בענייננו, לא מצאתי כי המבקשות עמדו בנטל זה. במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע עיקר טענותיהן של המבקשות בדבר הנזק שייגרם להן מתייחס לביצוע הסעד של מסירת החזקה במקרקעין והעברת הזכויות הרשומות בהם על שם המשיבים. המבקשות לא הצביעו על כל הצדקה של ממש לעיכוב הסעד הכספי, למעט הטענה כי סכומי החיוב הכספי "יכולים להתקזז מסכום ההשבה המגיע [למבקשות]

מהמשיבים" (סעיף 20 לבקשת רשות הערעור). ואולם, טענה זו נטענה בעלמא, ואין בה כדי להצדיק מתן צו לעיכוב ביצוע הרכיב הכספי של פסק הדין בנסיבות העניין. לפיכך, סבורני כי במתן צו איסור הדיספוזיציה ביחס למקרקעין ניתן מענה לטענותיהן של המבקשות בדבר הנזקים שעלולים להיגרם להן אם לא יעוכב הביצוע, ואין מקום לעיכוב רכיב הסעדים הכספיים. יתרה מכך: מצבן הכלכלי של המבקשות אינו שפיר, וזאת בשים לב להליכי חדלות הפירעון שננקטו בעניינן (הליכים המעוכבים לעת עתה). מכאן שיש חשש ממשי כי עיכוב ביצוע הסעדים הכספיים עלול להקשות באופן מהותי על ביצועו של פסק הדין אם הערעור יידחה (ראו גם: ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר , פסקה 17 (14.2.2006)).

13.

הואיל ומאזן הנוחות אינו מצדיק את קבלת הבקשה ביחס לרכיב הסעדים הכספיים, רק ערעור בעל סיכויים גבוהים מאד יצדיק את עיכוב ביצועו של חיוב כספי (ע"א 250/16 שפירא נ' מוסט (18.1.2016)). מבלי לטעת מסמרות בדבר, לא זהו המצב בענייננו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע הסעדים הכספיים.

14.

סוף דבר : הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן:

א.

ניתן בזאת צו איסור דיספוזיציה על המקרקעין הידועים כגוש 20340 חלקה 53, באום אל-פאחם. ביחס לצו זה, תירשם הערה במרשם המקרקעין מכוח סעיף 130 לחוק המקרקעין.

ב.

כנגד הוצאת הצו האמור, יפקידו המבקשות פיקדון או ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח להבטחת נזקים שייגרמו למשיבים ממתן הצו.

ג.

החיובים הכספיים שהוטלו על המבקשות בפסק הדין לא יעוכבו וישולמו כסדרם.

ד.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בגין בקשה זו.