ע"א 7551/99 פאר עזרא נ. שפירא אורלי

1.המבקשים הגישו לבית המשפט ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' אור), ובפני בקשתם לפטור מאגרת הערעור ומהפקדת ערבון.

2.פסק-הדין נשוא הערעור הוא ארוך ומפורט. על קצה המזלג ניתן לתאר כך את המחלוקת בין הצדדים:

המבקשים התקשרו עם המשיבים 1 ו2- (להלן: המשיבים) בחוזה, לפיו רכשו המערערים את דירתם של המשיבים. במקביל, מכרו המערערים את דירתם לאחרים (להלן: צד ג').

בתקופה בה בוצעו התשלומים לפי החוזה, וטרם העברת החזקה בדירה, התברר כי הדירה אינה רשומה על שם המשיבים, כך שלא ניתן היה להעביר את רישומה על שם המבקשים. המבקשים עיכבו, איפוא, את התשלום על פי החוזה, ועקב כך הודיעו להם המשיבים על ביטול החוזה.

בדיעבד נקבע בפסק דין כי ביטול החוזה נעשה שלא כדין.

3.לטענת המבקשים, הם נקלעו למצב בו מחד גיסא התחייבו למכור את דירת מגוריהם לצד ג', ומאידך גיסא רכישת דירתם החלופית לא יצאה לפועל. לטענתם, ביטול החוזה עם המשיבים לא איפשר להם לגרור את המשכנתא שהיתה רשומה על דירתם הקודמת (שנמכרה לצד ג') ולמשכן את הבית החדש שרכשו. הם נאלצו, איפוא, לפרוע את כל סכום המשכנתא שעמדה לחובתם, וכתוצאה מכך לא עמד לרשותם סכום כסף שאיפשר להם לרכוש דירה חלופית, ומאז הם מתגוררים בדירות שכורות.

4.המבקשים הגישו, איפוא, תביעה נגד המשיבים ונגד המשיב 3, עורך הדין שערך את חוזה המכר, אשר התרשל, לטענתם, בכך שלא בירר את מצב הזכויות בדירה ולא התנה את החוזה ברישום הזכויות בדירה על שם המשיבים.

הנזקים העיקריים להם טענו המבקשים הם תוצאה מן ההחזר המוקדם של המשכנתא, כולל נזקים כגון שיפוי בגין קנס על פרעון מוקדם, פיצוי בגין אובדן אפשרות לקבל תעודת זכאות לקבלת משכנתא, וכדומה, וכן פיצוי בגין דמי שכירות שנאלצו המבקשים לשלם. עוד נתבעו נזקים מוגדרים פחות, כגון פיצוי בגין הזנחת הבית נשוא התביעה, ופיצוי בגין ירידת רמת החיים של המבקשים, וכן פיצוי על עוגמת הנפש והפגיעה במבקשים ובילדיהם.

5.בית המשפט המחוזי דחה את התביעה במלואה. הוא קבע, כי המשיבים לא מילאו את התחייבותם על פי ההסכם, אולם המבקשים לא עשו שימוש בזכות שעמדה להם לבטל את החוזה, אלא המשיכו בקיומו, ולפיכך אין הם זכאים לסעד אלא בגין איחור של שלושה חודשים ברישום הזכויות בבית על שמם. המבקשים, כך נקבע, יכולים היו לגרור את המשכנתא לדירה שרכשו ולהמשיך בהליכי רכישת הבית, אך הם בחרו להמנע מכך ואף לא השיבו לפניות המשיבים שביקשו מהם להודיע אם הם מעוניינים להמשיך בעיסקה.

באשר למשיב 3 קבע בית המשפט כי אף שהתרשל בכך שלא בדק את מצב הזכויות בבית, הרי משנודע לו כי הזכויות טרם נרשמו על שם המשיבים, הודיע על כך למבקשים ואף הורה להם שלא להמשיך ולהעביר תשלומים למשיבים. המבקשים עצמם הם שבחרו להמשיך בעיסקה, על אף העובדות שהובאו לידיעתם, והתקשרו למעשה בחוזה חדש עם המשיבים, ובכך ניתק הקשר בין רשלנותו של עורך הדין לבין הנזקים הנטענים.

בית המשפט המחוזי דחה, איפוא, את התביעה, וחייב את המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 60,000 ש"ח בצירוף מע"מ (ובניכוי הוצאות שנפסקו לחובת המשיבים בהליך אחר), וכן בהוצאות משיב 3 בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

6.אשר לבקשה שבפני:

תקנה 13 לתקנות בית המשפט (אגרות) התשמ"ח1987-, קובעת את התנאים למתן פטור מאגרה, והם - מצבו הכלכלי של מבקש הפטור, והיות ההליך מגלה עילה.

בעניין הפטור מהפקדת הערבון יש להביא בחשבון גם את עניינו של הצד שכנגד, המשיבים בערעור, שעל זכויותיהם מבקש מתקין התקנות להגן באמצעות חובת הפקדת הערבון, אשר יבטיח תשלום הוצאות המשפט, אם ייפסקו לזכותם. לפיכך, לשם מתן פטור מערבון על מבקש הפטור להראות הן כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בהפקדת הערבון, והן כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, ואין מדובר בערעור סרק (בש"א 329/90, אברך נגד גרוגר ואח' , פ"ד מד(3) 383).

7.המבקשים טוענים כי מצבם הכלכלי בכי רע. לטענתם, אין בבעלותם רכוש, לחובתם חובות רבים, בגינם נסגרו חשבונות הבנק שלהם ואין להם ולו חשבון פעיל אחד. כמו כן, נפתחו נגדם מספר תיקי הוצאה לפועל, ובוצעו בביתם עיקולים.

המבקשת 2 עובדת כגננת ומשתכרת כ2,300- ש"ח נטו לחודש. מבקש 1 היה מובטל למעט תקופות קצרות בהן הועסק בעבודות זמניות. בדיון בבית המשפט הודיע המבקש כי לאחרונה החל לעבוד והוא משתכר כ3,500- ש"ח לחודש נטו. שתי בנותיהם של בני הזוג, המתגוררות עמם, עובדות לעיתים במשק בית.

8.עם זאת, בחקירתו הנגדית לא עלה בידי המבקש להמציא הסבר מתקבל על הדעת לכך שהמשפחה מתגוררת זה שנים ביישוב רעות בעלות של 700 דולר לחודש, ואינה מחפשת דיור חלופי במחיר נמוך יותר. טענתו כי הוא מעדיף לשלם סכום של 100-200 דולר נוספים לחודש ולהתגורר ברעות, כיוון ששם אינו נדרש להמציא ערבויות וערבים, אינה מהימנה בעיני. כשמדובר בהוצאה נמשכת לאורך שנים, במצב הכלכלי שהמבקשים טוענים לו, הסכום הנזכר אינו עניין של מה בכך, ואינני מאמינה כי המבקשים, במצבם, יכולים להוציא במחי יד אלפי ש"ח מידי שנה, אם אין הדבר חיוני.

גם הטענה כאילו מומן שכר הדירה של המבקשים מיתרת החובה שלהם בבנק אינה מתקבלת על הדעת, שהרי הבנקים אינם מאפשרת הימצאות ביתרת חובה מתמדת, כאשר אין בנמצא הכנסות לכיסוי החובות הנוצרים. המצב לו טוענים המבקשים, בו מתקיימת המשפחה כולה ממשכורת האם, כאשר משכורת זו אינה מגיעה אפילו כדי כיסוי שכר הדירה בלבד, אינו מתקבל על הדעת.

9.נראה, איפוא, כי המבקשים לא הציגו בבקשתם תאור מלא ושלם של מצבם הכלכלי. מבקש 1 הוא נהג במקצועו וכשיר לעבודה. אין זה סביר שלא יעלה בידו למצוא כל עבודה במשך שנים. ואכן, המבקש בתצהירו אף הוא מודה כי עבד לעיתים בעבודות מזדמנות, אלא שטיבן של עבודות אלו והיקף ההכנסה מהן לא פורטו.

בהתחשב בכל העובדות שפירטתי, אני סבורה כי הכנסתם של המבקשים גבוהה מזו שהצהירו עליה. בין אם מקורן של הכנסות אלה ב"עבודות מזדמנות" של מבקש 1, אשר טיבן והיקפן לא פורט, ובין במקור אחר, למבקשים מקורות מחיה נוסף על אלו שצויינו במפורש בבקשתם.

קביעה זו אין משמעותה כי המבקשים חיי רווחה. הטענות שלא נסתרו, לפיהן נסגרו חשבונות הבנק של המבקשים, נפתחו נגדם תיקי הוצאה לפועל ובוצעו עיקולים ברכושם, מעידות על קשייהם הכלכליים של המבקשים. עם זאת, עצם ההימנעות מגילוי מלא ונאות של העובדות פועל לחובת המבקשים.

10.אשר לסיכויי המבקשים לזכות בערעור:

בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי נדונו העובדות בפירוט רב, ואין מקום במסגרת זו לחזור ולדון בכולן. בית המשפט המחוזי התבטא באופן חריג כנגד עצם הגשת התביעה, ואף ביטא את מורת רוחו בסכום ההוצאות החריג בגובהו שהשית על המבקשים. ואכן, התביעה מעוררת תמיהות רבות: העובדה שהדירה לא היתה רשומה על שם המשיבים לא גרמה אלא לעיכוב של שלושה חודשים בהליכי העברת הזכויות. ביטול החוזה על ידי המשיבים גרם לעיכוב נוסף בביצוע החוזה. אולם, על אף העיכובים ניתן היה להמשיך בביצוע החוזה, תוך חיוב המשיבים בנזקים שנגרמו בשל האיחור במימושו. אין בכך כדי להצדיק תביעת דמי השכירות ששילמו המבקשים משנת 1990 ועד היום.

המבקשים אף לא עשו את הנדרש לקיום ההסכם, ובמשך תקופה ארוכה לא הודיעו על רצונם להמשיך בקיום ההסכם, לא שילמו את התשלומים שהיה עליהם לשלם, ואף נותרו בלא אפשרות כספית להשלים תשלומים אלו.

התביעה נשוא הערעור הוגשה ימים ספורים לפני תום תקופת ההתיישנות, שבע שנים לאחר האירועים הרלוונטיים, וגם שיהוי זה פוגע במשקל טענותיהם של המבקשים.

לגבי המשיב 3, ספק אם יש כלל עילת תביעה, נוכח ניתוק הקשר בין מחדלו לבין המשך ההתקשרות בין הצדדים.

אני סבורה, איפוא, כי סיכויי המבקשים לזכות בערעורם לגופו של עניין קלושים.

11.עם זאת, בעניין אחד נראה לי כי סיכויי הערעור טובים יותר; זהו סכום ההוצאות שהוטל על המבקשים.

בסך הכל חוייבו המבקשים בהוצאות בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ, כאשר ניהול המשפט בבית המשפט קמא לא היה ממושך או מורכב במיוחד. גם אם ביקש בית המשפט קמא באמצעות סכום ההוצאות להביא את דעתו בנוגע לתביעה, עדיין קיימת אפשרות סבירה שבית המשפט לערעורים, על אף נטייתו שלא להתערב בנושאים של פסיקת הוצאות, יימצא לנכון להפחית סכום זה, שהוא כה גבוה מן המקובל.

12.סיכומו של דבר, אני מביאה בחשבון את כל האמור לעיל, הן בנוגע למצבם הכלכלי של המבקשים והן באשר לסיכויי הערעור, לגופו של עניין ובשאלת ההוצאות.

אף על פי שסיכויי הערעור נמוכים, אינני סבורה שנכון יהיה לקבוע כי הערעור כה מופרך עד שאינו מגלה עילה, ואני פוטרת את המבקשים מתשלום אגרת הערעור.

אשר להפקדת הערבון, אני מביאה בחשבון מחד גיסא את מצבם הכלכלי הקשה של המבקשים ואת העובדה שבעניין ההוצאות למבקשים סיכוי לזכות בערעור.

מחד גיסא, אני מתחשבת בכך שהמבקשים לא הציגו תמונה מלאה ושלמה של מצבם הכלכלי, בסיכוייו הנמוכים של הערעור לגופו, ובכך שהמבקשים לא שילמו ולו סכום פעוט כלשהו מן ההוצאות שנפסקו לחובתם. עובדות אלו מצביעות על הצורך להבטיח את הוצאות המשיבים.

כיוון שבערעור שלושה משיבים, המיוצגים על ידי שני עורכי דין שונים, קיימת אפשרות שסכום ההוצאות בערעור יהיה גבוה באופן יחסי.

נוכח כל האמור לעיל, אינני פוטרת את המבקשים מהפקדת ערבון.

עם זאת, אני מחליטה להפחית מן הסכום הנדרש בערעורים בדרך כלל, ומעמידה את סכום הערבון על 15,000 ש"ח. סכום זה יופקד תוך ארבעים וחמישה יום מהמצאת החלטה זו.