ע"א 7556/99 גרשון ילנה נ. גרשון יבגני

ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (כב' השופטת מ' רבס), מיום 18.10.99, בה סירב לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת.

1.המערערת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה שני הליכים: האחד , בקשה לאישור הסכם ממון עם בעלה, מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- (להלן: החוק), השני , בקשה למתן סעד הצהרתי לפיה מחצית מן הדירה, מחשבון הבנק, ממטלטלין ומן המכונית שבשימושם של בני הזוג, שייכים למערערת.

2.בדיון שהתקיים ביום 23.9.99, אישר בית המשפט את הסכם הממון מיום 3.3.98, שנחתם בין בני הזוג. בה בעת, טוענת המערערת כי בית המשפט הביע דעתו במובן זה, שאין בכוונתו להיעתר לסעד ההצהרתי שנתבקש לגבי הדירה והמכונית, זאת נוכח העובדה שבני הזוג טרם התגרשו ועל כן טרם נכנס לתוקפו הסדר איזון המשאבים שבחוק. בנוסף, וכהמשך לדעתו זו, ביקש בית המשפט רק מן המערערת להגיש סיכומים בכתב של עמדתה. המערערת הגישה בקשה לפסילתו של בית המשפט מלישב בדין. לטענתה, לא היה בסיס להתבטאות זו, לגוף הענין, טרם שמיעת הטענות, ובעוד בעלה של האישה מסכים לסעד המבוקש.

3.בהחלטתו מיום 18.10.99, דחה בית המשפט את הבקשה לפסילתו, בהחלטה חזר בית המשפט על עמדתו הבסיסית, לפיה נוכח סעיף 5 לחוק, אין מקום לסעד ההצהרתי המבוקש. בית המשפט הדגיש, כי הגם שזו עמדתו הבסיסית, ניתנה למערערת שהות של 21 יום בכדי להגיש עמדתה וסיכומיה בכתב בכדי לשכנעו בצידקת טענותיה. אין בכך דעה קדומה, כך צויין, שלא ניתן לשנותה.

4.בפני חזרה המערערת על טענותיה כפי שהובאו בפני הערכאה הראשונה. עיינתי בהן. נחה דעתי, כי אין בנסיבות המקרה עילה לפסילתה של היושבת בדין. מבלי להביע עמדה לגבי הסוגיה המשפטית והעמדה היסודית של בית המשפט בענין זה, הרי שלא מצאתי בהחלטתו של בית המשפט לבקש את סיכומי המערערת בענין זה משום חשש ממשי למשוא פנים. אכן, טבעי הוא כי לבית המשפט תהיה עמדה מסויימת לגבי הדין הקיים. אולם בכך, כשלעצמו, אין משום חשש ממשי למשוא פנים, כל עוד בית המשפט "פתוח" לשמוע את עמדות הצדדים וליתן פסק דין ללא משוא פנים, על פי נסיבותיו של המקרה שבפניו. נוכח עמדתו של בית המשפט עצמו בהחלטת הפסילה ונוכח החלטתו על הסיכומים, ברי כי טרם "ננעלה דעתו" בענין זה. עצם אי התנגדותו של המשיב לסעד המבוקש, כטענת המערערת, אינו שולל - ובמידה מסויימת אף מחזק לכאורה - את הצו לסיכומים שהוחל רק על המערערת. מבלי לפסוק בשאלה זו לכאן או לכאן, נחה דעתי כי אין בהחלטה זו חשש ממשי למשוא פנים, ועל כן, דין הערעור להידחות.