ע"א 7565/12 באמונה חברה לניהול נאמנויות נ. מדינת ישראל הנהלת בתי הדין הר

השופטת א' חיות:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ) מיום 8.8.2012, בו נדחתה ברובה תביעה כספית שהגישה המערערת כנגד הנהלת בתי הדין הרבניים וכנגד המפקח על ההקדשות הדתיים (להלן: המפקח ) בגין הפרתם הנטענת של שני הסכמים שנכרתו ביניהם.

1.

המערערת היא חברה פרטית העוסקת באיתור הקדשות ובניהולם. בשנים 1997-1996 נכרתו בינה ובין המפקח שני הסכמים למתן שירותי איתור וניהול של הקדשות עזובים (להלן יחד: ההסכמים ). על פי הסכמים אלה התחייבה המערערת, בין השאר, להקים מאגר מידע ממוחשב של כל ההקדשות היהודיים, לאתר הקדשות "לא מטופלים", לנהלם ולשקמם. עוד הוסכם כי בתמורה לשירותיה תהיה המערערת זכאית לשכר טרחה בגין שיקום הקדשות לא מטופלים בהתאם "לעבודה הספציפית בכל הקדש והקדש" ועד ל-25% משווי נכסיו ולשכר טרחה בגין ניהול זמני של הקדשות לאחר שיקומם בשיעור של 1.5% מקרן ההקדש. ביום 25.3.1998, לאחר שהתקבלו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה תלונות על פעילות המערערת, ערכה עו"ד יעל מימון ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים חוות דעת מקיפה הנוגעת לחוקיות ההסכמים בין המפקח והמערערת (להלן: חוות דעת מימון ) . עו"ד מימון מצאה כי הסכמים אלה נגועים באי-חוקיות משום שמדובר בסמכויות שאינן ניתנות להאצלה לגוף פרטי וכן בשל ניגודי אינטרסים מובנים באופי הסמכויות הללו ומשום שההתקשרות נעשתה ללא מכרז. על יסוד חוות דעת מימון והחומר שהובא לפניו, פנה היועץ המשפטי לממשלה למפקח ולמערערת ביום 29.11.1998, והודיע להם כי עליהם להקפיא את ההתקשרות בין הצדדים עד לסיום הבדיקה שהוא עורך בנושא. ביום 23.7.2000 פנתה המערערת ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי יורה למדינה לשלם לה את השכר המוסכם, או לחלופין שכר ראוי, בגין הפעולות שביצעה עד להשהיית ההסכמים. משנענתה דרישה זו בשלילה ומשהליכי גישור ומשא ומתן ממושכים שהתנהלו בין הצדדים לא צלחו, הגישה המערערת בשנת 2005 תביעה לפיצוי כספי בגין הפרת ההסכמים. המערערת טענה בכתב התביעה כי נגרמו לה נזקים בסך של 1.185 מיליארד ש"ח. תחילה העמידה המערערת את סכום התביעה על סך של 360 מיליון ש"ח ובהמשך, לאחר שנדחתה בקשתה לפטור מאגרה, העמידה את סכום התביעה על סך של 30 מיליון ש"ח.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי שני ההסכמים שערכה המערערת עם המפקח אכן נגועים באי-חוקיות ומכאן שדינם בטלות. זאת, כך קבע בית המשפט, נוכח העובדה שהמפקח האציל לתובעת באופן גורף ושלא כדין את סמכויותיו, נוכח ניגוד העניינים המובנה בין תפקידי המערערת כנאמנת וכמפקחת ונוכח העובדה שההסכמים נערכו ללא מכרז. אשר לתוצאת ביטול ההסכמים קבע בית המשפט כי על-פי הוראות סעיפים 21 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים )

יש להורות, ככלל, על

השבה הדדית אך עם זאת מסורה לו הסמכות להורות, מטעמי צדק, על שלילת ההשבה או על קיום החוזה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה מהו טיב והיקף העבודה שביצעה בפועל עד להשעיית ההסכמים. לגישתו לא הוכיחה המערערת כי איתרה ושיקמה הקדשות נטושים כלשהם ולא הוכיחה אילו פעולות ביצעה במסגרת תפקידה בניהול ההקדשות. אמנם, כך קבע בית המשפט, המערערת הציגה רשימה של 430 הקדשות אותם לטענתה "איתרה", אולם היא לא הבהירה האם מדובר בהקדש "עזוב" ומנהלה אף הודה בחקירתו הנגדית כי נכללו ברשימה גם הקדשות "ידועים" שהמערערת אינה זכאית לשכר בגין איתורם. עוד הוסיף בית המשפט כי כשנשאל מנהל המערערת כיצד ניתן לאתר ברשימת 430 ההקדשות את אותם הקדשות שבגין איתורם זכאית המערערת לשכר, הוא השיב כי ההבחנה מצויה "אצלו בראש" וכי צריך לשאול אותו "לגבי כל תיק ותיק". ככלל, כך קבע בית המשפט המחוזי, המערערת שמרה לאורך כל הדרך על עמימות בהתייחס לפעולותיה לקידום ההסכמים, וזאת החל משלב המשא ומתן שניהלה עם המשיבים קודם להגשת התביעה וכלה בהליכי הביניים ובדיון לגופו שהתנהלו בפני בית המשפט.

משכשלה המערערת בהוכחת פעולותיה ונוכח אי-החוקיות הבולטת של ההסכמים, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על קיום ההסכמים על אף בטלותם ויש להחיל את הכלל בדבר חובת השבה הדדית – דהיינו, פסיקת תשלום למערערת בשווי העבודה שביצעה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי אף שבמקרה דנן עבודות הפיקוח והרישום אינן נושאות שכר על פי ההסכמים, הדעת נותנת כי המערערת נתנה את הסכמתה לביצוען רק בשל ציפייתה לשכר משמעותי מן התפקידים הנוספים שהוטלו עליה, ובשל כך יש להשיב לה גם את שוויין של עבודות אלה. ואולם, לגישת בית המשפט המחוזי המערערת לא הוכיחה מהו השכר הראוי שאותו יש לפסוק לה. לבסוף וככל שהדבר נוגע להחזר ההוצאות, קבע בית המשפט כי ניתן לייחס את כל הוצאותיה של המערערת בשנים 1998-1996 לפעילות הנובעת מההסכמים ועל כן פסק לה פיצוי בגובה מלוא הוצאותיה בשנים אלה על-פי הדו"חות המבוקרים שהגישה – 1,981,078 ש"ח (בשיערוך ליום מתן פסק הדין).

3.

בכתב הערעור שהגישה ובסיכומיה השלימה המערערת עם קביעתו של בית המשפט קמא בדבר אי-חוקיות ההסכמים, אך פרשה יריעה רחבה של השגות על פסק-דינו של בית המשפט קמא בהיבט הנוגע לפיצוי הכספי וטענה כי מן הראוי היה לפסוק לה פיצוי המבוסס על שני רכיבים: רכיב צופה פני עבר – השבת הוצאותיה ותשלום שכר ראוי; ורכיב צופה פני עתיד – פיצויי קיום. במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 22.1.2014 הסכים בא-כוח המערערת לקראת תום הדיון לצמצם את הערעור לנקודה אחת בלבד והיא שכרם של מנהל המערערת ובעליה, יצחק ארבוס (להלן: ארבוס ) ושל יועצה המשפטי דאז, ד"ר אברהם טננבוים (להלן: טננבוים ). לטענת המערערת, ארבוס וטננבוים קיבלו מהמערערת שכר חודשי בסך של 5,000 ש"ח בלבד לכל אחד, והיא סבורה כי היה מקום לפסוק לה פיצוי בגובה השכר הראוי של כל אחד מהם. לשם השוואה טוענת המערערת כי עו"ד יוסף שחור - אשר החליף את טננבוים בתפקידו לאחר שזה האחרון מונה לשופט – קיבל שכר חודשי בסך 50,000 ש"ח ומכאן כי השכר ששולם לארבוס וטננבוים היה שכר סמלי אשר אינו עולה כדי השכר הראוי להם.

4.

המשיבים מצידם טוענים כי המערערת אינה זכאית לתשלום שכר ראוי אלא לכל היותר לתשלום חלקי המבוסס על שווי השירות שנתנה, ורק ככל שעלה בידה להוכיח שווי זה. אולם, כך טוענים המשיבים, המערערת לא הוכיחה מהן הפעולות שביצעה ומהו היקף השעות שהשקיעה ומכאן שלא ניתן לפסוק לה פיצוי בגין עבודות שהיקפם לא הוכח. לבסוף טוענים המשיבים כי הטענה שלארבוס ולטננבוים הגיע שכר גבוה יותר יכולה להישמע במישור היחסים בינם ובין המערערת, אך אין היא נוגעת למחלוקת שבין המערערת למשיבים.

5.

דין הערעור להידחות.

בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת לא הוכיחה מהו היקף העבודה שביצעה ומהו השכר הראוי עבור עבודה זו ובשל כך פסק כי על המשיבים להשיב לה אך את ההוצאות שהוציאה בפועל. עתה מבקשת המערערת כי נוסיף על כך גם את השכר שראוי היה לטענתה לשלם לארבוס ולטננבוים. אולם בהיעדר ראיות בדבר היקף פעילותה של המערערת ממילא לא ניתן לקבוע מהו היקף וטיב פעילותם של ארבוס וטננבוים באופן אישי ומכאן שאין כל בסיס ראייתי המאפשר לקבוע מהו השכר החודשי שראוי היה לשלם להם. כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, שכר ראוי הוא סעד שאותו יש להוכיח בהבאת ראיות, וכשם שנפסק כי המערערת לא עמדה בנטל זה לגבי מכלול פעילותה, כך הדבר גם ביחס לפעילותם של ארבוס וטננבוים. בהקשר זה יצוין כי יתכנו שלל הסברים לפער בין שכרו של טננבוים לזה של מחליפו (עו"ד שחור), וטענת המערערת כי הדבר נובע מכך שטננבוים קיבל שכר סמלי בלבד היא טענה שהיה עליה להוכיח בבית המשפט המחוזי.

6.

בשולי הדברים יצוין כי המערערת הגישה בקשה להוספת ראיות המתייחסות לדבריה להליכי המימוש של הקדשות שאותרו ושוקמו על-ידה. הדיון בבקשה זו התייתר לכאורה נוכח הסכמת המערערת לצמצם את חזית המחלוקת עם המשיבים, אך למען הסר ספק אציין כי בכל מקרה אין מקום לקבלה שכן מדובר במסמכים המתארים פעילות שבוצעה בהקדשות בשנים 2009-2003 ומכאן שאלה ראיות שאותן יכולה הייתה המערערת להציג בפני בית המשפט המחוזי אילו הייתה נוקטת שקידה ראויה (ע"א 139/88 הלר נ' לייבנד , פ"ד מג(2) 108, 112 (1989); ע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ – רמאללה נ' חג'וג' , פס' 19 (5.8.2010)). בהיעדר סיבה מבוררת לאי-הצגת הראיות הללו בפני בית המשפט המחוזי, בקשה זו דינה להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה. עם זאת ובהינתן העובדה שהמערערת חזרה בה ממרבית ערעורה, אציע לחבריי להעמיד את חיובה בשכר-טרחת עורך-דין לטובת המשיבים על שיעור מופחת של 20,000 ש"ח בלבד.