ע"א 7641/20פלוני נ. מגן דוד אדום לישראל

המשנה לנשיאה נ' הנדל:

1.

מונחים לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דראל , ת"א 20986-10-15). במסגרת פסק הדין התקבלה תביעת רשלנות רפואית שהוגשה על ידי עזבון המנוח מ' ובת זוגו של המנוח (להלן יחד: המערערים ), נגד אגודת מגן דוד אדום בישראל (להלן: מד"א ). בפסק הדין נקבע כי צוות מטעם מד"א התרשל בטיפול שהעניק למנוח בעת שפינה אותו באמבולנס מדירתו לבית חולים סמוך. ההתרשלות התבטאה בהיעדר מעקב הולם אחר מצבו של המנוח במהלך הנסיעה, באופן שמנע איתור מוקדם של דום הלב שאירע לו ונקיטת פעולות נדרשות. נקבע כי התרשלות זו הובילה לאובדן סיכויי החלמה בגובה של 30%, ונפסקו פיצויים בראשי הנזק השונים. הערעורים שלפנינו עוסקים בשני נושאים עיקריים: שאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, ושומת הפיצויים שנפסקו.

2.

באשר לקשר הסיבתי, שני הצדדים מלינים – כל אחד מנקודת מבטו – על הקביעה שלפיה ההתרשלות גרמה למנוח אובדן סיכויי החלמה של 30%. מד"א סבורים כי אין למצוא כלל קשר סיבתי בין ההתרשלות לפטירת המנוח, ולמצער כי סיכויי ההחלמה שאבדו נמוכים יותר מ-30%. המערערים מנגד סבורים כי יש לפסוק פיצוי בגין 100% מהנזק, תוך קביעה כי סיכויי ההחלמה לולא ההתרשלות היו מלאים או שעלו מעל 50%. לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון נוסף בחומר, הגענו למסקנה כי דין הערעורים בנושא זה להידחות. ההכרעה של בית משפט קמא בנושא זה מסתמכת על חוות הדעת השונות והעדויות של המומחים הרפואיים שנשמעו בהליך. מדובר בקביעה עובדתית מפורטת ומבוססת, ולא ראינו הצדקה להתערב בה. יוער כי טענת המערערים לתחולת הדוקטרינה של נזק ראייתי מובנה, אין בה כדי להועיל בנסיבות המקרה. כך, מקום שבית משפט קמא הבהיר, ובצדק, כי גם בהנחה שנטל ההוכחה עבר אל מד"א, עדיין הוכח בראיות שהובאו על ידה כי ההתרשלות גרמה לאובדן סיכויי החלמה של 30%.

ביחס לתוצאה זו, יובאו הדברים שנכתבו בעניין רע"א 2146/08 עז' המנוח בושוויק מיכאל ז"ל נ' מרכז רפואי "בני ציון" , פסקה 4 לחוות דעתי (12.11.2011):

ואל תשיבוני כי 30% אינם מגיעים לרף ההסתברות הנדרש העומד על 50%. כפי שהבהיר השופט ש' לוין בעניין פאתח: "לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, 'לאזן' את העוול שנגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב האירוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אלמלא אותו אירוע. לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות" (שם, בעמ' 320). מבחינה אנליטית, ניתן להציג זאת באופן הבא: הפגיעה בסיכויי ההחלמה של 30% הוכחה מעל למאזן ההסתברויות של 50%. בגדר מדיניות משפטית, הן משיקולי הרתעה והן משיקולי צדק מתקן, ראוי לפצות את הניזוק בגין נזק שאכן נגרם לו – אובדן סיכויי החלמה.

בענייננו הוכח במאזן ההסתברויות, היינו בהסתברות של מעל ל-50%, אובדן סיכויי החלמה של 30% – לא פחות אך גם לא מעבר לכך. מכאן, אין מקום להתערב ברכיב זה.

3.

בנוגע לשומת הפיצויים, הצדדים מלינים מזה ומזה על סכום הפיצוי שנפסק בראש הנזק של אובדן השתכרות, וכן מד"א מלינים על סכומי הפיצוי המופרזים לדעתם שנפסקו בראשים של נזק בלתי ממוני, שירותים, הוצאות קבורה ועוד. הלכה ידועה היא כי הקביעה בנוגע לשומת פיצויי נזיקין מצויה בלב שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. התערבות של ערכאת הערעור בנושא זה נעשית במשורה, תוך הסתכלות על הסכום הכולל שנפסק ובחינה אם קיימת חריגה של ממש מהמקובל בראשי הנזק שנפסקו. לא מצאנו כי המקרה הנוכחי מצדיק התערבות מעין זו. הקביעה ביחס לאובדן ההשתכרות של המנוח, שנעשתה על דרך של אומדנא, היא סבירה בנסיבות בהתחשב בכישוריו המיוחדים של המנוח מחד גיסא, ומאידך גיסא בקשיי ההוכחה הנובעים מכך שבשנים האחרונות הוא לא השתכר מעיסוקיו. באשר לראשי הנזק הנוספים, סכום הפיצוי הכולל סביר לאור נתוני העניין ואינו מגלה טעות בולטת שמצדיקה את התערבותנו.

4.

סופו של דבר, שאנו דוחים את הערעור ואת הערעור שכנגד מקום שלא מצאנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי טעות שבדין, במשפט או בקשר ביניהם, וזאת על פי סמכותנו מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה על ערעורים אלה. לנוכח התוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו.