ע"א 7675/10 SANDRINGHAM GARDENS נ. קרן קיימת לישראל

1.

המערערת הגישה המרצת פתיחה שעניינה סעד הצהרתי בדבר השבת רישום זכות חכירה של יוסף בן צבי פרומקין (להלן: פרומקין או המנוח ) בחלקה 6 גוש 30130 ירושלים (להלן: המקרקעין ), המצויים בבעלות הקרן הקיימת לישראל.

2.

המערערת היא חברה המנהלת בית אבות ביוהנסבורג, דרום אפריקה, שבו התגורר המנוח בערוב ימיו. ביום 10.2.1972 , שישה ימים לפני פטירתו של המנוח (שהיה אב לשתי בנות), הוא חתם על צוואה שבה ציווה למערערת את כל נכסיו. צו קיום הצוואה ניתן בחלוף כשלושים שנה, ביום 1.9.2002. רק בחלוף כ- 36 שנים ממועד פטירת המנוח, שכרה המערערת חוקר פרטי שאיתר את המקרקעין. התובענה הוגשה ביום 16.6.2008.

3.

פרומקין חכר את המקרקעין ביום 5.2.1934 לתקופת חכירה בת 49 שנה. בחוזה התחייב פרומקין לסיים בניית בית על המקרקעין לא יאוחר מתום שנה מראשית החכירה, וכן התחייב לשלם דמי חכירה שנתיים. עוד נקבעה זכות לחדש את חוזה החכירה אם החוכר יבקש זאת בכתב שנה אחת או יותר לפני גמר תקופת החכירה. חוזה החכירה נרשם בפנקס השטרות. פרומקין לא בנה על המקרקעין, והחלקה נותרה עומדת בשממונה עד עצם היום הזה. דמי החכירה אף הם לא שולמו. ברקע הדברים עומד ניסיון התנקשות בפרומקין משנת 1947 על רקע חשד להעברת ידיעות לשלטונות המנדט הבריטי על פעולות המחתרות היהודיות. פרומקין פונה לקפריסין להחלמה. בהמשך העתיק את מגוריו לאנגליה ומשם לדרום אפריקה. ככל הידוע, לא שב לישראל, ובערוב ימיו התגורר כאמור בבית האבות שניהלה המערערת.

בשנת 1960 נרשמו המקרקעין על שם הקרן הקיימת לישראל, אך לא נרשמה הערה בדבר זכות החכירה של המנוח.

4.

ביום 12.1.1970 (קודם לפקיעת חוזה החכירה שאמור היה להסתיים בשנת 1983), הוציא האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס ) לפרומקין תעודת נפקדות לפי סעיף 30 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 בשל הסברה שבמועדים מסוימים שהה פרומקין בירדן. בהמשך נרשמה בפנקסי המקרקעין הערה בדבר זכות חכירה לדורות לטובת האפוטרופוס. ביום 12.3.1970 חתם האפוטרופוס על "שטר ביטול חכירה" המבטל את הסכם החכירה שנכרת בין פרומקין לבין קק"ל.

5.

בשנת 2008 הוגשה, כאמור, התובענה. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז ), בפסק דין מפורט ומנומק, קבע כי דין התובענה להידחות עקב התיישנות עילת התביעה. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט כי החלקה לא הייתה "נכס נפקד" וכי לא היה מקום לביטול חוזה החכירה של פרומקין. הערעור שלפנינו מכוון לדחיית התובענה בשל התיישנות.

6.

המערערת מלינה על הכרעתו זו של בית המשפט, על יסוד טעמים מנומקים שאותם הניחה לפנינו בכתב ובעל פה. בין היתר טוענת היא כי שגה בית המשפט בקבעו כי לא התקיימה בענייננו התיישנות שלא מדעת, כמו גם בקביעה כי לא חלים בענייננו דיני היושר.

המשיבים תומכים בהכרעת בית המשפט בשאלת ההתיישנות, אך חולקים על קביעות אחרות שניתנו למעלה מן הצורך.

7.

לאחר ששקלנו את טיעוניהם המפורטים של הצדדים, בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי קביעת בית המשפט קמא בדבר התיישנות עילת התביעה בדין יסודה. בסוגיה זו רואים אנו לאמץ את הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות שקבע בית המשפט המחוזי, אשר אין לגלות בהם טעות שבחוק.

אין אנו רואים להידרש להכרעות בית המשפט קמא בחלקים האחרים של פסק הדין, שניתנו למעלה מן הצורך.

אשר על כן, ועל יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אנו דוחים את הערעור.

המערערת תשא בהוצאות הערעור וכן בשכר טרחת באי-כוח המשיבים בסכום של 35,000 ש"ח.