ע"א 7683/00 נואף ח'טיב נ. מדינת ישראל

המערער הואשם ביחד עם אדם נוסף בביצוע עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, וכן בעבירות נלוות שסבו אירוע שבגדרו ייבאו השניים מלבנון לישראל חבילה שהכילה סם מסוכן מסוג הירואין, במשקל של כ874- גרם. לאחר שמיעת ראיות הורשעו המערער והנאשם האחר בעבירות שיוחסו להם. בשלב הטיעון לעונש הסתמך סניגורו של הנאשם האחר על מסמך שערך התובע בפתח ההליך ואשר בו הודיע לסניגורים כי מחומר ראיות חסוי המצוי בתיק, ושלגביו נתבקשה תעודת חיסיון, עולה לכאורה כי "בעל העסקה" נשוא כתב האישום היה המערער. בהסתמכו על מסמך זה טען סניגורו של הנאשם האחר, כי מן הדין להקל בעונש של מרשו ביחס לעונש שיוטל על המערער. בית המשפט קיבל את הטענה: על המערער נגזרו שמונה שנות מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל, וקנס בסך 25,000 ש"ח, ואילו על שותפו לביצוע העבירות נגזרו שבע שנות מאסר, חמש מתוכן לריצוי בפועל, וכן קנס בסך 20,000 ש"ח. בנוסף גזר בית המשפט על שני הנאשמים, ולעניין זה ללא הבחנה ביניהם, עונש של פסילה מהחזקת רשיון נהיגה למשך שלוש שנים מתום תקופת המאסר לריצוי בפועל.

טענתו העיקרית של הסניגור בערעור על חומרת עונשו של המערער היא, כי בית המשפט היפלה לרעה את המערער לעומת הנאשם האחר, אף שהשניים הואשמו והורשעו בביצוע משותף של אותן עבירות. הסניגור מציין כי לגבי החומר החסוי אכן הוצאה תעודת חיסיון, ובקשות הסניגורים להסרת החיסיון נדחו על-ידי בית המשפט בפתח ההליך. בהיעדר גישה לחומר החסוי, טוען הסניגור, לא היה בידו להתמודד עם צדקת ההערכה שנכללה במסמך התביעה, ושעל יסודה החליט בית המשפט להבחין בין הנאשמים, הן לעניין משך המאסר הממשי והן לעניין גובה הקנס.

שקלנו את טענות הסניגור ואת תשובת התביעה. מסקנתנו היא, כי התחשבות בהצהרת תובע כשיקול להקלת עונשו של אחד הנאשמים המשותפים אינה מפירה את עקרון אחידות הענישה בין נאשמים משותפים; שהלוא משמעו של העיקרון הוא שבהעדר נימוק המצדיק להבחין בין נאשמים משותפים, מחייבת שורת השוויון לגזור עליהם עונש שווה. במקרה שלפנינו היה בהצהרת התביעה כדי להקים צידוק להבחנה מסויימת בין שני הנאשמים. אין צריך לומר כי פני הדברים היו שונים אילו הייתה זאת התביעה שביקשה במשפט להחמיר בעונשו של המערער יותר מאשר בעונשו של הנאשם השני; שאילו כך היה, צודק היה הסניגור בטענה כי משלא ניתנה לו זכות עיון בחומר החסוי אין התביעה רשאית להישמע בטענה לחובת שולחו, המסתמכת אך ורק על חומר זה.

הסניגור השיג גם על קביעת בית המשפט לפיה ירצה המערער 250 ימי מאסר נוספים אם לא ישלם את הקנס, וכן גם על פסילת המערער מהחזקת רשיון נהיגה, למרות היותו נהג מונית מקצועי, וכאשר בזמן ביצוע העבירות עשו הנאשמים שימוש ברכב אחר כשהנאשם השני הוא אשר נהג ברכב.

לא מצאנו יסוד להתערב גם בחלקים אלה של גזר הדין. קציבת 250 ימי מאסר כנגד קנס בסך 25,000 ש"ח אינה בלתי סבירה, ואילו פסילת שני הנאשמים להחזקת רשיון נהיגה, בתורת עונש נוסף, מהווה סנקציה ראויה כנגד מי שעשו שימוש משותף ברכב מנועי לביצוע פשע חמור.

התוצאה היא שהערעור נדחה.