ע"א 7696/99 מדינת ישראל נ. אילן כהן

1.על המשיב הוגש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המיחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד והדחה בחקירה. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, בעל המשיב את המתלוננת בביתו אחרי שהוא, יחד עם אחרים, עודדו אותה לשתות יין ולבלוע טבליות סם מסוכן שהיו ברשותו. כמו כן ניסה המשיב להניא את המתלוננת לחזור בה מהודעה שמסרה במשטרה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אבידע), בהחלטתו מיום 11.8.99, ציווה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים. חברתי הנכבדה, השופטת ד' ביניש, בהחלטתה מיום 17.8.99 (בש"פ 5458/99), ביטלה את ההחלטה והורתה כי המשיב ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

בעקבות בקשתו של המשיב לעיון חוזר חזר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ב' אזולאי) ודן בענין. בהחלטתו מיום 31.10.99 החליט לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים, כפי שנקבע בהחלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי. מכאן עררה של המדינה.

2.בהחלטתה המפורטת והמנומקת עמדה השופטת ביניש על הראיות הלכאוריות המקימות עילת מעצר ובעיקר על השאלה אם בנסיבות המקרה ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לענין זה בחנה בעיון את הראיות שיש בהן כדי להראות שקיים חשש שהמשיב ינסה לפגוע במתלוננת או להשפיע עליה. בסופו של דבר הגיעה למסקנה כי חשש זה "אינו חשש ארטילאי אלא חשש ממשי ביותר". כמו כן הצביעה על שיקולים נוספים ה"מגבירים את החשש מפני האפשרות שהמתלוננת תהיה חשופה ללחצים כבדים יותר אם המשיב יהיה משוחרר בערובה בתנאים של חלופת מעצר, בבית חבריו ובהשגחתם". מכאן הגיעה למסקנתה כי "בהתחשב באופיה של העבירה המיוחסת למשיב, במצבה של המתלוננת ובחשש מפני נסיונות להשפיע על עדותה, אין לקבל את הקביעה שחלופת מעצר עשויה להשיג את תכלית המעצר".

בינתיים, ביום 10.10.99, העידה המתלוננת במשפט. לפיכך סבר בית המשפט המחוזי כי "--- בנסיבות הענין, ניתן להסתפק היום לאחר שמיעת עדות המתלוננת בחלופות למעצר". לדעת באת כוח המדינה אין עובדה זאת כשלעצמה מצדיקה את שחרורו של המשיב, משום שמאז החלטתה של השופטת ביניש לא נשתנה דבר במכלול הנסיבות המחייבות את מעצרו. כנגדה טען בא כוח המשיב כי החשש שהמשיב ישפיע על המתלוננת לחזור בה מעדותה היה הטעם היחיד שבבסיס ההחלטה לעצור אותו. משהעידה במשפט פג החשש ועימו פג הטעם למעצר. עוד טען כי היו שינויים מהותיים בגירסת המתלוננת בבית המשפט, שאף אמרה דברים המעוררים ספק לגבי מהימנותה, וכי כרסום זה בראיות התביעה מצדיק אף הוא את שחרורו של המשיב מן המעצר.

3.עמדתה של באת כוח המדינה נראית לי מעמדתו של בא כוח המשיב.

אכן, במוקד החלטתה של השופטת ביניש עמד החשש שהמשיב ישפיע על המתלוננת לשנות את עדותה, אולם לא היה זה השיקול היחיד. בצידו מנתה גם שיקולים נוספים, כמו אופיה של העבירה ומצבה של המתלוננת. אלה לא עברו מן העולם אחרי שהעידה. יתר על כן, אפילו היתה ההחלטה סומכת רק על ענין עדותה של המתלוננת, ראוי היה לצוות על מעצרו של המשיב. מתוך דבריו של המשיב בעימות שנערך במשטרה בינו לבין המתלוננת עולות בנות קול של אזהרות ושל נסיונות לשים דברים בפיה, מוסוות בדברי חלקות ונועם. גם מבין השורות של עדותה של המתלוננת בבית המשפט נשמע קולן של הבושה ושל המבוכה ההופכות, פה ושם, לזעם; כמו בתשובתה לשאלה אם היתה יוצאת עם המשיב אילמלא הארוע: "אין שום סיבה שאני יצא עם חיה כזו".

לדעתי, די במעשי העבירה המיוחסים למשיב כשלעצמם - ובוודאי לאור התנהגותו של המשיב בזמן שעשה מעשים אלה ולאור התנהגותו לאחר מכן - כדי להניח יסוד לחשש שהוא עלול לפגוע במתלוננת, או לגרום לפגיעה בה, גם אחרי שהעידה. היא מקימה יסוד לחשש שהוא עלול לפגוע, או לגרום לפגיעה, גם בעדים נוספים.

4.לפיכך אני מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ומורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים.