ע"א 7718/00 טריגוב ליאוניד נ. מדינת ישראל

המערער הגיש בשנת 94' תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. מאז תביעתו הגיש המערער בקשות מספר לפטור מאגרת בית המשפט. הבקשות נדחו. ההליכים היו צפויים למחיקה מחוסר מעש. ביום 3.2.00 הגיש המערער בקשה נוספת לפטור מאגרה. רשמת בית המשפט, כב' השופטת ברוש, קבעה באותו מועד כי:

הואיל והוגשה בקשה לפטור מן האגרה, איני מוחקת את התביעה מחוסר מעש. ברם, אם תדחה הבקשה, תמחק התביעה מחוסר מעש ללא כל צורך בהליך נוסף.

ביום 2.7.00 ניתנה החלטת כב' הרשמת ברוש גם בשאלת האגרה. גם הבקשה הנוספת לפטור מאגרה - נדחתה.

המערער הגיש ערעור לבית משפט זה. המשיבה הגישה בקשה למחיקת ההליך. לשיטתה, אין מדובר בפסק דין אלא בהחלטה אחרת. זאת ועוד, זוהי החלטה של רשמת בית המשפט, ובית המשפט של ערעור על החלטה זו הוא בית המשפט המחוזי.

המערער טוען כי פירושה המעשי, "החד משמעי" של ההחלטה מיום 3.2.00 הוא מחיקת ההליך. על כן, לדבריו נתונה לו זכות ערעור.

המבחן המבדיל בין פסק דין לבין החלטה אחרת הוא מבחן פשוט. השאלה היא "אם בירור המחלוקת שהובאה בפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שאם לא כן, ונשאר לשופט לעשות דבר נוסף, אין החלטתו פסק דין" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ת"א, מה' 6, ש' לוי עורך, 1991) 716). התשובה לשאלה זו תמצא בבחינה טכנית. רק כאשר התיק נסגר עם מתן ההחלטה, מתגבשת זכות הערעור.

במקרה זה, בחינה זו מובילה למסקנה כי התיק טרם נסגר. ביום 11.9.00 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בפני כב' הרשמת סלומון צ'רניאק. נקבע כי "לכאורה היה מקום למחוק את התובענה מחוסר מעש", אך "מאחר שעו"ד אילטוביץ מודיעה כעת כי בדעתה לערער על ההחלטה, הרי לפנים משורת הדין אינני מוחקת את התובענה".

ודוק: אין מדובר בהתליית פעולה של החלטת מחיקה. בית המשפט החליט כי הוא נמנע ממחיקת ההליך. מכאן, שהערעור יכול להיות מכוון, והוא מכוון בפועל, רק נגד ההחלטה שלא לפטור את המערער מאגרה. החלטה זו אינה מסיימת את ההליך, ואינה סוגרת את התיק. כך, למשל, המערער עדיין יכול להפקיד את העירבון (ולבקש לשם כך ארכה). לעניין זה, העובדה כי דחיית הערעור תוביל להפעלת התנאי אינה מעלה או מורידה. שאלת זכות הערעור אינה תלויה במשמעות המהותית של ההחלטה אלא בתוצאה הטכנית שלה (כמו, למשל, במקרה של דחיית בקשת רשות להתגונן).

ולבסוף, בשולי סכומיו מציין המערער כי זו לו השנה השביעית שהוא מנסה ואינו מצליח "לעבור בפרוזדור המוביל להיכלות בהם שוכן בית המשפט". יתכן שזהו המצב. ואולם, "תהליך עשיית הצדק אינו שייך רק למתדיין בודד, במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין שכנגד" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי ), אף כאשר אלה הם גופים כמו מדינת ישראל. זהות הנתבעת או המשיבה יכול שתשקול לעניין עצם הפטור מאגרה (בש"א 9042/00 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבי טל בע"מ ), אך שאלה זו צריכה להתברר בפני הערכאה המתאימה, בהליך "הנכון".

התוצאה היא שהערעור נמחק. יש להניח כי המשיבה לא תתנגד להארכת מועד לתקיפת ההחלטה בדרך הראויה.