ע"א 7749/00 עמית חלבי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

בתאריך 28.11.97 נטל המערער, והוא אז בן 16.5, את מפתחות מכונית הוולוו השייכת לאביו, והגם שלא ידע לנהוג, וללא שהיה לו כמובן רשיון-נהיגה, נהג במכונית ברחובו הראשי של היישוב שבו התגורר, דליית-אל-כרמל, במהירות מופרזת, עד כי איבד את השליטה על הרכב ופגע באי-תנועה. מעוצמת המכה התרוממה המכונית באוויר והתהפכה תוך שפגעה ברכב אחר.

כתוצאה מההתנגשות נהרג נהג הרכב האחר, ואחיו שישב לצדו נפצע. המערער נמלט מהמקום.

בשל מעשים אלה נמצא המערער אשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות הריגה, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ללא רשיון-נהיגה, נהיגה ברכב ללא רשות הבעלים, נהיגה ללא פוליסת-ביטוח, נהיגה במהירות בלתי-סבירה, ואי-ציות לתמרור. נגזרו עליו שלוש שנות מאסר, מתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן נפסל המערער מלקבל רשיון-נהיגה למשך 15 שנה.

ערעורו הופנה כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. טענת בא-כוחו של המערער הייתה, כי אובדן השליטה על הרכב שבגינו נגרמה התאונה מלמד על רשלנות בלבד מצדו של המערער, ואין ניתן להוכיח על-פיו את היסוד הנפשי של פזיזות, הנדרש להרשעה בעבירה של הריגה. בהקשר זה נטען, בהסתמך על דברי המערער במשטרה, כי המערער איבד את השליטה על הרכב משום שניסה להניס דבורה, שאף עקצה אותו.

יש לדחות את הערעור.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי סיפורו של המערער בדבר אובדן השליטה על הרכב בגלל הדבורה איננו מהימן. המערער עצמו בחר במשפטו לשתוק ולא להעיד, ואילו דבריו בעניין זה נסתרו על-ידי מראה עיניו של השוטר שחקר אותו שלוש שעות לאחר ההתנגשות, שלפיהם לא הבחין בסימן כלשהו של עקיצה על גופו של המערער. יש לדחות על-כן את גרסתו זו של המערער.

פזיזותו של המערער הוכחה מעצם נטילת הרכב, ומן הנהיגה ברכב במהירות מופרזת בכביש ראשי בלא לדעת לנהוג. כאמור, לא מדובר כאן באדם הנוהג ללא רשיון-נהיגה, אלא בנער שאינו יודע לנהוג. בעצם הנהיגה, ולא-כל-שכן נהיגה במהירות במקום סואן, הוכח כי המערער היה פזיז, כלומר, הבין שמעשיו עשויים לגרום לתאונת-דרכים ולאובדן חיי אדם.

הערעור כנגד ההרשעה נדחה איפוא.

העונש שהוטל על המערער בנסיבות המתוארות לעיל אינו חמור מדיי, גם אם מתחשבים בגילו הצעיר ובנסיבותיו האישיות. על-כן, המלצת שירות-המבחן, שהציע להסתפק בהטלת עונש של עבודות-שירות על המערער, אינה יכולה להתקבל.

יחד עם זאת, נתנו את דעתנו לתקופה הניכרת של שלוש וחצי שנים שחלפה מאז ביצוע העבירה ועד היום. בתקופה זו התבגר המערער והוא היום משרת בצבא.

בהתחשבנו באמור לעיל, החלטנו להקל במידה מסוימת בעונשו. אנו מעמידים איפוא את עונש המאסר על שנתיים, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, והתנאי הוא כפי שקבע אותו בית-המשפט המחוזי.

החלטנו גם לקבל את בקשת הסניגור לעכב את ביצוע העונש למשך שלושה חודשים, בכדי לאפשר למערער במשך תקופה זו להגיש לרשויות הצבא בקשה לאפשר לו לרצות את העונש בכלא צבאי.

המערער יתייצב אם כן לריצוי עונשו, לכל המאוחר, בתאריך 1.8.01 עד השעה 12:00 במדור הפלילי בבית-המשפט המחוזי בחיפה.