ע"א 7796/13 עיריית רהט נ. המוסד לביטוח לאומי

השופט י' עמית :

1.

בתאונת עבודה שארעה ביום 19.10.2003 בעיר רהט, כתוצאה מהתמוטטות קיר תומך במהלך הבנייה, נהרג המנוח סעד אבו ע'נים, כבן 18 במותו (להלן: המנוח ). עירית רהט היא מזמינת העבודה ואיילון חברה לביטוח בע"מ היא מבטחתה (שתיהן ביחד: המערערות ). המשיבה 2 (להלן: מערב אסיה ) היא מעבידתו של המנוח והמשיב 3 (להלן: סלימאן ) הוא הבעלים והמנהל של מערב אסיה אשר ביצעה את עבודות בניית הקיר התומך. בעקבות התאונה הוגש כתב אישום כנגד מערב אסיה וסלימאן (שניהם ביחד ייקראו להלן: הקבלן הראשי ) ואלו הורשעו על פי הודאתם.

לבית משפט קמא הוגשה תביעה על ידי עזבון המנוח והתלויים (אשתו של המנוח, אמו ואחיו) (להלן: התובעים ). התביעה הוגשה כנגד המערערות, הקבלן הראשי ומספר ממלאי תפקיד בעירית רהט, הם המשיבים 8-6 (ראש העיר, מהנדס העיר וגזבר העיר). המוסד לביטוח לאומי הצטרף אף הוא לצד העזבון כתובע שיפוי בגין גמלה ששילם לאלמנת המנוח.

הקבלן הראשי שלח הודעת צד ג' נגד המשיבים 5-4, בטענה כי המשיבה 4, א.ג.פ, ומנהלה, המשיב 5 (להלן: אבו גאנם ), שימשו כמפקחים ומתכננים של הקיר התומך (שניהם ביחד ייקראו להלן: המפקח ).

2.

במהלך הדיון הגיעו התובעים להסכם פשרה עם העירייה והקבלן הראשי, לפיו ישולם לתובעים ביחד ולחוד סכום כולל של 2,417,000 ₪ (להלן: סכום הפשרה ). בהסכם הפשרה נקבע כי על אף שחלוקת האחריות הצפויה היא בשיעור של 85% על הקבלן הראשי (מערב אסיה וסלימאן) ו-15% על עירית רהט, הרי שבהיעדר ביטוח לקבלן הראשי ומשאין ביכולתו לעמוד בתשלום הפיצוי, תשא העירייה ב-85% מסכום הפשרה באמצעות מבטחתה והקבלן הראשי ישא ב – 15% בלבד. עוד נקבע כי הקבלן הראשי ימשיך בהודעת צד ג' כנגד המפקח וכל סכום שישולם על ידי המפקח יועבר לעירייה כהחזר של מימון הביניים ששילמה עבור הקבלן הראשי.

מאחר שהסכם הפשרה נעשה אך בין התובעים לעירייה ולקבלן הראשי, המשיך בית המשפט לברר את התביעה של המל"ל לשיפוי ואת הודעת צד ג' כנגד המפקח. בית המשפט קיבל את תביעת המל"ל (שעמדה על כ-90,000 ₪ בלבד) וקבע את חלוקת האחריות באופן שהעירייה כמזמינת העבודות חוייבה ב- 20% והקבלן הראשי ב-80%, ובמסגרת הודעת צד ג', נקבע כי על המפקח לשלם לקבלן הראשי 3% מסכום הפשרה.

על חלוקת האחריות נסב ערעורן של המערערות והערעור שכנגד של המפקח.

3.

הערעור העיקרי : המערערות טענו כי לא היה מקום לחייב כלל את העירייה, מאחר שהזמנת העבודה לא נחתמה גם על ידי הגזבר, ולכן לא היה לה תוקף. למיצער, לא היה מקום להשית על העירייה כמזמינת העבודה 20% מהאחריות.

לטענת המערערות, קשה להלום כי המפקח ישא בשיעור של 3% מהאחריות. האשם העיקרי אכן רובץ לפתחו של הקבלן הראשי, אך היה על בית משפט קמא ליתן משקל של ממש לאחריותו של המפקח לכך שלא ננקטו אמצעי בטיחות מינימליים במהלך ביצוע החפירה לצורך הקמת הקיר התומך.

4.

דין הערעור להידחות.

אקדים ואזכיר את נקודת המוצא לפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בחלוקת אחריות בין מעוולים במשותף, וזו מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המתרשמת ישירות מהעדים ומחומר הראיות וקובעת את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ראו, לדוגמה, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי , פ"ד נח(1) 1, 23 (2003); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה , בפסקה 84 (4.1.2009) (להלן: עניין טרויהפט ); (ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי , פ"ד מו(4) 421 (1992); ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , בפסקה 49 והאסמכתאות שם (25.5.2006)).

כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, אין להניח כי הקבלן הראשי היה מתחיל בביצוע העבודה מבלי שהעירייה אישרה לו לעשות כן, אף אם הגזבר טרם חתם על ההזמנה, שהעתק ממנה הגיע לידיו של הקבלן. כפי שציין בית משפט קמא, קשה להלום כי משך מספר ימים התנהלו עבודות, שלצורך ביצוען גודר נתיב בכביש בעיר, מבלי שהעירייה ידעה על כך. הזמנת העבודה נחתמה על ידי ראש העיר ומהנדס העיר, וגזבר העירייה חתם עליה בדיעבד, ובכך גם אישרר הגזבר את הזמנת העבודה. האחריות למילוי מנהל עבודה אכן נופלת על הקבלן הראשי על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות הבטיחות ). עם זאת, מצא בית משפט קמא, כי העירייה הייתה חייבת לדאוג לבניית הקיר התומך על מנת למנוע התמוטטות, וכמזמינת העבודה היה עליה לנקוט אמצעי זהירות נאותים בעת ביצוע העבודות ולדאוג לכך שהקבלן שאת שירותיו שכרה מקפיד על כללי הבטיחות האלמנטרים.

5.

ערעור העירייה כנגד שיעור האחריות שהושת על המפקח דינו להדחות על הסף.

העירייה לא הגישה הודעת צד ג' כנגד המפקח, ובהעדר חזית ביניהם, היא אינה רשאית להגיש ערעור על קביעת בית משפט קמא ביחסים שבין הקבלן הראשי למפקח. איני מקבל את טענת העירייה כי יש לראות את הסכם הפשרה בינה לבין הקבלן הראשי והתובעים כהמחאת זכות התביעה מהקבלן הראשי לעירייה, משלא הוצג כתב המחאת זכות ומשלא נאמר בהסכם הפשרה (שאף לא צורף כמוצג), כי הקבלן הראשי ממחה את תביעתו כנגד המפקח לעירייה.

משכך, אף איני נדרש לטענה נוסח השתק שיפוטי שהעלה המפקח כנגד העירייה, שבהליך בפני בית משפט קמא טענה כי לא ידעה כלל שהקבלן הראשי התחיל בביצוע העבודות, ועל פי גרסה זו, ברי כי לא שלחה מפקח מטעמה.

למעלה מן הצורך אציין כי האחריות בשיעור של 3% בלבד שהושתה על המפקח (שאף הוא חסר כיסוי ביטוחי) היא אכן על הצד הנמוך, ובפסיקה אנו מוצאים שיעור אחריות גבוה יותר המוטל על מפקח (ראו, לדוגמה, עניין טרויהפט שם אושרה חלוקת האחריות ביחס של 60% קבלן ראשי, 25% מזמין ו-15% מפקח). דומה כי הדברים לא נעלמו מעיני בית המשפט קמא, שאמנם דחה את גרסתו העובדתית של אבו גאנם כי לא נתבקש כלל לשמש כמפקח, אך קיבל את גרסתו כי לא נתבקש לפקח על הבטיחות, טענה שנתמכה גם בעדותו של המפקח מטעם משרד התמ"ת. עם זאת, בית המשפט מצא כי כמהנדס המשמש כמפקח לפרויקט, אבו גאנם לא יכול היה להתנער מנושא הבטיחות בעבודה. נקבע כי גם אם לא היה זה מתפקידו, היה על אבו גאנם להסב את תשומת לבם של העירייה והקבלן הראשי בדבר החובה להעסיק מנהל עבודה, ומשלא עשה כן, הועמדה אחריותו על 3% בלבד.

6.

הערעור שכנגד: המפקח טען בערעור שכנגד כי לא היה מקום להטיל עליו כל אחריות מאחר שתפקידו הסתכם בהכנת אומדן עלויות בלבד, ולחילופין, היה צריך לחייב אותו ב-3% מתוך 80% ולא ב-3% מתוך 100%.

דין הערעור שכנגד להדחות.

בית משפט קמא הבהיר בבקשה לתיקון טעות קולמוס כי כוונתו היתה ל-3% מתוך האחריות הכוללת בשיעור של 100%. אשר לעצם הטלת האחריות, משמצא בית משפט קמא כי אבו גאנם אכן שימש כמפקח, אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו ובשיעור האחריות הזעום של 3% שהוטל עליו, גם בהנחה שמחדלו היחיד היה אי הפניית תשומת הלב לכך שאין מנהל עבודה באתר.

7.

סופו של דבר, שדין הערעור והערעור שכנגד להדחות. אין צו להוצאות.