ע"א 7808/15 רשות נחל וניקוז "שורק לכיש" נ. פרס רחל

1.ההליכים שבכותרת נסבים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית דין לענייני מים מיום 9.9.2015, בו נקבע סכום פיצויי ההפקעה אותם על רשות נחל וניקוז "שורק לכיש" ומועצה מקומית מזכרת בתיה (המערערות בע"א 7808/15 (להלן: המערערות )) לשלם למשיבים בע"א 7808/15 בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין מכוח תכנית ניקוז.

בע"א 7808/15 השיגו המערערות על גובה הפיצוי שנפסק לטובת המשיבים (על יסוד חוות דעת שמאית, בה לטענתן נפלו טעויות).

בבש"א 10110/16, שהוגשה על ידי המשיב 4 בע"א 7808/15, מר אמנון וינדמן (להלן: וינדמן ), מבקש הוא ליתן לו ארכה להגשת ערעור על פסק הדין, כך שיתאפשר לו להשיג על הקביעות בכל הנוגע למועד אשר ממנו יש לחשב את תוספת הריבית וההצמדה על סכום הפיצוי שנקבע בפסק הדין.

2.ע"א 7808/15 הגיע לסיומו בפסק דין מיום 2.4.2017. פסק הדין ניתן לאחר שבדיון שנערך בערעור ביום 23.3.2017 התבקשו המערערות להודיע האם נוכח הערות בית המשפט מסכימות הן לחזור בהן מהערעור. טרם שהוגשה הודעת המערערות בהמשך לאותה החלטה הגישו המשיבים 1-3 בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בין היתר התבקש תיקון ביחס ל"מועד הקובע" אשר ממנו תשולם תוספת ריבית והצמדה. המערערות מצידן הודיעו כי הן מתנגדות לבקשה לתיקון טעות סופר בעניין זה, ועוד הודיעו כי הן חוזרות בהן מהערעור. בעקבות זאת ניתן ביום 2.4.2017 פסק דין המוחק את הערעור ועוד נקבע כי "נושא טעות הסופר מוחזר לבית המשפט קמא להכרעה".

לאחר שניתן פסק הדין הגיש וינדמן בקשה בה ביקש להורות כי "הכרעת בית המשפט קמא בכל הנוגע למועד ממנו יש לחשב את הריבית וההצמדה" תחול גם עליו. המערערות הודיעו בתגובתן כי הן אינן מתנגדות לכך.

כאמור במקביל תלויה ועומדת בקשתו של וינדמן למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין (בש"א 10110/16), וזו בשלה להכרעה לאחר שהמערערות הגישו תגובתן לבקשה (בה מתנגדות הן למתן הארכה).

3.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשתו של וינדמן למתן ארכה להגשת ערעור, ואילו בקשתו בע"א 7808/15 מתקבלת בהעדר התנגדות מטעם המערערות. אפרט נימוקיי בקצרה.

הבקשה למתן ארכה הוגשה על ידי וינדמן ביום 27.12.2016, למעלה משנה ושלושה חודשים לאחר מועד מתן פסק הדין. מדובר אפוא באיחור ניכר ביותר, ובהתאם המשוכה הניצבת בפניו של וינדמן גבוהה מאוד.

ההסבר אותו סיפק וינדמן לאיחור ממושך זה הוא סברתו "בזמן אמת" כי בהתאם לפסק הדין "המועד הקובע" אשר ממנו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכום הפיצוי הוא מיום אישור התכנית (12.4.2010). לטענתו כך פירש את פסק הדין, ורק בדיעבד הבין שהמערערות מפרשות את פסק הדין כך שתוספת הריבית וההצמדה תחול רק ממועד תפיסת החזקה (2.12.2012). עוד נטען כי הוא נקט בהליכי הוצאה לפועל נגד המערערות, ובמסגרת הליכים אלו התקבלה פרשנותן של המערערות לפסק הדין (החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 4.12.2016). רק במועד זה ומשנדחתה פרשנותו, כך נטען, הגיע הוא לכלל הבנה כי עליו להשיג על פסק הדין.

לטעמי נסיבות אלו אינן מצדיקות מתן ארכה.

מן החומר שבפניי עולה כי המחלוקת לעניין מועד השערוך אינה מחלוקת חדשה והיא היתה "על השולחן" כבר בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (המערערות-המשיבות בבש"א 10110/16 צירפו בקשה ותגובה שהוגשו בין היתר בעניין זה וכן הפנו לסיכומיהן (סעיף 127 לסיכומים)).

כמו כן, גם אם וינדמן סבר שיש לפרש את פסק הדין באופן העולה בקנה אחד עם עמדתו שלו, הרי שפרשנותן של המערערות לפסק הדין נודעה לו פרק זמן ניכר לפני הגשת הבקשה. וינדמן עצמו טוען כי עמדת המערערות התחוורה לו כשהגישו את תשובתן לתגובתו לבקשתן בטענת "פרעתי" (תשובה מיום 22.2.2016), והמערערות מצידן צירפו התכתבות בין באת-כוחו של וינדמן לבין באת-כוחן ממאי 2016, בה הבהירה באת כוח המערערות באופן מפורש כי לסברתן "יש לפרש את פסק הדין באופן שהפרשי ההצמדה והריבית ישולמו החל ממועד תפיסת החזקה ולא ממועד פרסום ההפקעה".

דהיינו, לפחות בפברואר 2016 ידע וינדמן על הפרשנות אותה העניקו המערערות לפסק הדין. גם בשלב זה הוסיף וינדמן לילך בנתיב של הליכי ההוצאה לפועל במסגרתם העלה את טענותיו ביחס לפרשנות פסק הדין. בנסיבות אלו, משנדחו טענותיו של וינדמן במסגרת הליך ההוצאה לפועל בו נקט הרי שככל שעודו סבור כי פרשנותו לפסק הדין היא הפרשנות הנכונה (ולא נאמר בבקשה אחרת), דומה כי היה עליו להוסיף ולילך בנתיב בו בחר - וזאת בדרך של הגשת הליך ערעורי על החלטת רשמת ההוצאה לפועל - וכי אין מקום לאפשר "עקיפה" של הליך זה בדרך של הגשת ערעור מאוחר על פסק הדין. כך למשל טוען וינדמן במשתמע כי היה על רשמת ההוצאה לפועל לפנות אל בית המשפט המחוזי לקבלת הבהרה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 12 לחוק הוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (כפי שהתבקש על ידו בהליך שהתנהל בפניה). טענה כזו מקומה בהליך ערעורי על החלטתה ולא בבקשת ארכה להגשת ערעור על פסק הדין. כן אציין כי משלא נערכה על ידי רשמת ההוצאה לפועל פניה לקבלת הבהרה, קשה לקבל את טענתו של וינדמן כי יש לראות את החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל "כהחלטה מבהירה מבחינה מהותית".

עוד אוסיף כי גם אם נוכח החלטת רשמת ההוצאה לפועל מעוניין המבקש לחזור בו מעמדתו לעניין פירוש פסק הדין, הרי שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. וינדמן דבק בעמדה מסוימת, סבר כי היא נכונה ונקט בהליך של הוצאה לפועל על בסיסה. בפרק זמן ממושך זה התגבשה הסתמכותן של המערערות על סופיות קביעות פסק הדין ביחס למועד השערוך (ויודגש כי בערעור שהוגש מטעמן אין כדי לגרוע מכך שהרי זה נסב על גובה הקרן והמשיבים לערעור לא הגישו ערעור שכנגד מטעמם; וגם בהליך ההוצאה לפועל בו נקט וינדמן אין לטעמי כדי לפגוע בהסתמכותן על כך שלא יוגש ערעור בסוגיית השערוך משזה לא הוגש בפועל במועדו (או לחלופין בקשה להארכת מועד להגשתו)). תוצאה לפיה לאחר שנכזב בעל דין בנתיב הדיוני בו בחר יתאפשר לו להגיש הליך ערעורי באיחור של למעלה משנה בנסיבות המתוארות לעיל, היא תוצאה בלתי מידתית לטעמי.

לבסוף, סבורני כי ההתפתחות המתוארת לעיל בע"א 7808/15 מחזקת אף היא את המסקנה כי יש לדחות את בקשת הארכה. זאת שכן בהתאם לפסק הדין בקשת המשיבים 1-3 לתיקון טעות סופר בפסק הדין - בקשה בה התייחסו גם למועד השערוך - הושבה לפתחה של הערכאה הדיונית.

וינדמן ביקש כאמור כי ההחלטה שתינתן בבקשה לתיקון טעות סופר תחול גם לגביו והמערערות הודיעו כי הן אינן מתגדות לכך. נפתח אפוא בפני וינדמן נתיב דיוני חלופי (הטענות בעניין טעות הסופר תובאנה בפני בית המשפט המחוזי, ועל ההחלטה שתינתן בעניין יהיו הצדדים רשאים להשיג בהתאם לכללים המתווים את דרך ההשגה על החלטות מאוחרות לפסק-דין), והגם שנתיב זה אינו זהה לערעור על פסק הדין יש בו ליתן לוינדמן ולו מענה מסוים (מה גם שאין מקום לטעמי לנקוט בכפל הליכים).

4.סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל בש"א 10110/16 נדחית.

וינדמן יישא בהוצאות המשיבות לבקשה (המערערות) בסך של 2,500 ש"ח.

בהסכמת הצדדים ההכרעה בבקשה לתיקון טעות סופר שהועברה להכרעת בית המשפט המחוזי תחול גם על וינדמן. וינדמן יגיש הודעה מתאימה בעניין לבית המשפט המחוזי ללא דיחוי.