ע"א 7813/00 יהודה אוחיון נ. אמונים, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ

בפני בקשה לצירוף משיבים נוספים לערעור שבכותרת.

עניינו של ההליך נשוא הערעור בהקצאת חלקות מקרקעין במושב אמונים, במסגרת של הרחבת המושב. הבקשה שבפניי הוגשה לכתחילה על ידי המושב עצמו, ובשלב מאוחר יותר הצטרפו אליה מרבית המשיבים המיועדים. המשיבים המיועדים לא נטלו חלק בהתדיינות בבית המשפט המחוזי. ביסוד הבקשה עומדת הטענה, כי חל שינוי בנסיבות ביחס למצב שהיה בעת שההליך התנהל בבית המשפט המחוזי, ואף בעת שהוגש ערעור לבית משפט זה. שינוי הנסיבות הנטען הוא מתן פסק דין של בית משפט זה בבג"צ 244/00, עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות . בפסק דין זה בוטל ההחלטה של מינהל מקרקעי ישראל, הידועה כהחלטה 737. לטענת מבקשי ההצטרפות, פסק דין זה משליך על העניין נשוא הערעור שבכותרת, שכן בשל ביטול ההחלטה האמורה, נשלל פתרון אפשרי להקצאת מקרקעין למבקשי ההצטרפות, ועל רקע זה קבלת הערעור שבכותרת עלולה לפגוע במבקשי ההצטרפות.

אמת המידה לבחינת בקשה לצירוף צדדים לערעור נקבעה על ידי כב' הנשיא שמגר בבש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית , פ"ד מה(5) 457. באותה פרשה נקבע כך:

"המבחן לצירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור מן הראוי שיהיה בדרך כלל משולש:

ראשית - האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלול להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש.

שנית, במידה וקיים סיכון כאמור - האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בי-דין. התשובה לשאלה זו היא בדרך כלל פועל יוצא של מידת הזדהות עניינו של האדם שמתבקשים לצרפו עם העניין נשוא הסכסוך הנדון בערעור.

שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור. כך ניתן, למשל, לשקול אם צירופו של צד בשלב הערעור עלול, כשלעצמו, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה ואם יש הצדקה אובייקטיבית לכך לפי מבחני יעילות הדיון. עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשת צרוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת."

שני החלקים הראשונים של מבחן זה אינם מעוררים קושי ניכר. מן החומר שבפניי עולה כי נוצר מצב של תחרות על הקצאת מקרקעין במושב. בשל שינוי הנסיבות המתואר, נשללה אפשרות של יישוב התביעות ההדדיות בלא פגיעה במבקשי ההצטרפות. בכך עולה אמנם עניין ממשי של מבקשי ההצטרפות ליטול חלק בהליך, אשר עניינו הקצאת מקרקעין כאמור. בעיקרון, דומה כי ראוי שפסק דינו של בית משפט זה יחייב גם את מבקשי ההצטרפות, ובדרך זו יימנעו הליכים נוספים מטעמם, באותו עניין.

ברם, החלק השלישי של מבחן זה מעורר קושי ניכר. למבקשי הצירוף טענות שונות בעובדה, אשר לא התבררו בפני הערכאה הדיונית. גם לאחר שהתקיים דיון בנושא זה, ולאחר שניתנה להם הזדמנות להתייחס לעניין בכתב, עולה כי הם מבקשים להותיר לעצמם פתח להבאת ראיות או טיעונים אשר חורגות מן התשתית העובדתית הקיימת בתיק. גם בהודעה שהגישו מבקשי הצירוף ביום 9.4.03 מבקשים מבקשי הצירוף לשייר לעצמם לטעון "... בפני ערכאת הערעור כל טענה בהיבט הראייתי בעניין התנגדות המערערים לצירוף הפרוטוקולים". המדובר בפרוטוקולים אשר אינם חלק מתיק בית המשפט המחוזי.

במצב דברים זה, קיים חשש לא מבוטל כי היענות לבקשה עלול לגרום לסרבול הדיון, להתארכותו או להתמשכותו. לכך לא מצאתי הצדקה. יש לזכור, כי מבקשי ההצטרפות היו ערים לכך שבבית המשפט המחוזי מתנהל הליך, וחרף זאת לא פעלו כדי להצטרף אליו. הטענה כי בטרם ניתן פסק הדין בעניין שיח חדש לא היה למבקשי ההצטרפות אינטרס להצטרף להליך, שכן סברו שעניינם יוכל לבוא על פתרונו בדרך אחרת אשר נשללה בפסק הדין, אינה טענה. העתירות בהן ניתן פסק הדין הוגשו, לפחות בחלקן, במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי, והמבקשים אינם כופרים בכך שידעו על הגשתן. משכך, הם היו ערים לסיכון שבית המשפט הגבוה לצדק יפסוק כפי שפסק באותה פרשה, ומה גם שעמדת היועץ המשפטי לממשלה היתה כי דין החלטות מינהל מקרקעי ישראל, עליהן טוענים מבקשי ההצטרפות כי הסתמכו, להתבטל. מצב זה מחדד את הקושי הנובע מבקשת הצטרפות המוגשת בשלב מאוחר זה של ההליכים, בלא שהתשתית הראייתית הנדרשת הונחה במלואה, ובלא שהממצאים הנדרשים נקבעו בידי הערכאה הדיונית.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. מבקשי הצירוף ישאו בהוצאות המערערים בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום החלטה זו ועד לתשלום בפועל.