ע"א 7821/02 גיורא שחר נ. עיריית חדרה

השופט א' גרוניס:

1.העותרים מכהנים כחברי המועצה של עיריית חדרה. בעתירה הם משיגים על חוקיות מינויו של המשיב 4 כדובר של העירייה (המשיבה 1). העתירה מכוונת אף כנגד ראש עיריית חדרה (המשיב 2) וכנגד המדינה (המשיבה 3). לטענת העותרים, קיבל המשיב 2 את המשיב 4 לעבודה כדובר העירייה בלא מכרז, על אף שקיימת חובה לקיים מכרז לגבי משרה זו. הסעד העיקרי המבוקש הינו הפסקת העסקתו של המשיב 4 בתפקיד דובר העירייה. לגבי המשיבה 3 נטען, כי עליה לדרוש מן המשיב 2 שיישא בהוצאות העסקתו של המשיב 4, כמי שאחראי לקבלתו לעבודה של המשיב 4 בניגוד לדין.

2.השגותיהם של העותרים נגד קבלתו של המשיב 4 לעבודה אצל המשיבה 1 מצויות בסמכותו של בית הדין לעבודה. לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969-, יש לבית דין אזורי סמכות, בין היתר, בתובענה "שעילתה בקבלת אדם לעבודה". הסמכות קיימת אף כאשר מדובר בקבלה לעבודה על ידי רשות שלטונית הפועלת על פי דין (בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז (2) 229). סמכותו של בית הדין לעבודה בעניינים דוגמת המקרה דנא לא גרעה מסמכותו של בג"ץ (בג"צ 6163/92 הנ"ל). אלא, מאחר שקיים סעד חלופי, הרי במקרה הרגיל יש ללכת באותו נתיב (בג"צ 6163/92 הנ"ל; בג"צ 2272/97 בן שמואל נ' פרץ (לא פורסם); וכן ראו בג"צ 2513/92 חדד נ' מועצה מקומית רמת השרון, פ"ד מז (2) 293). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן שיצדיקו פתיחת שעריו של בית המשפט הגבוה לצדק. אף העובדה שהעותרים אינם טוענים כי בכוונתם להתמודד על המשרה של דובר העירייה, אינה צריכה לשנות. דיני המעמד, בהקשר בו עסקינן, זהים הם בבית המשפט הגבוה לצדק ובבית הדין לעבודה (בג"צ 3991/92 המועצה המקומית אבו סנאן נ' שר החינוך , פ"ד מז (3) 234). לכן, אין מניעה שבית הדין לעבודה ידון בתובענה שיגישו העותרים.

3.העותרים מנו בין המשיבים אף את המדינה. הסעד המבוקש נגד המדינה שונה מן הסעד שנתבקש נגד הגורמים שבשלטון המקומי. אכן, לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בתובענה נגד המדינה, שמטרתה לכפות על המשיב 2 לשאת בשכר ששולם למשיב 4. העתירה כנגד המדינה אינה מהווה חלק אינטגרלי מן התביעה נגד שלושת המשיבים הראשונים. השאלה, האם על המשיב 2 לשאת בשכר ששולם למשיב 4, תעלה על הפרק אך ורק אם וכאשר יוחלט בבית הדין לעבודה, כי אומנם העותרים צודקים בטענותיהם בעניין קבלתו לעבודה של המשיב 4. אם וכאשר תתקבלנה הטענות של העותרים, יוכלו הם לנקוט מהלך נגד המדינה, אם הדבר יידרש. ייתכן, כי אם תתקבל התובענה בבית הדין לעבודה, תפעל המדינה מיוזמתה להחזרת הוצאות העסקתו של המשיב 4. נסיבות העניין כמתואר בעתירה אינן מצדיקות שבג"ץ יתערב אך בשל כך שהמשיבה 3 צורפה לעתירה.

4.העתירה נדחית, אפוא, על הסף.