ע"א 7875/02 ד"ר רחום אילן נ. גוטמן יחיאל

בה ביקש מהצדדים למסור את עמדתם לגבי המשך ההליכים בתיק, זאת בשים לב לחלוף הזמן מאז הגשת התביעה ונוכח העובדה שבית המשפט יוצא לשבתון ויומנו של בית המשפט אינו מאפשר קביעת מועד בחודשים הקרובים. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי ההליכים בתיק מתנהלים בעצלתיים, בין היתר, בשל ערעורים שונים שהוגשו על ידי המערער ובא כוחו. כן ציין בית המשפט, כי ב"כ המערער לא המציא לבית המשפט עותק מפסק הדין שניתן בערעור על החלטת בית המשפט בבקשת פסילה, וכי רק מעיון באינטרנט גילה בית המשפט כי ניתן פסק דין בעניין זה, וכי אלמלא עיון זה יש להניח כי התיק לא היה מועבר לעיונו של בית המשפט בזמן הקרוב. לאחר שהסתיים הדיון, חזר ב"כ המערער לאולם בית המשפט והודיע לבית המשפט כי בית המשפט ידע כי שהה בחו"ל במהלך החודשים נובמבר עד ינואר 2002, ולפיכך לא היה באפשרותו להמציא לבית המשפט עותק מפסק הדין שניתן בערעור על ההחלטה בבקשת הפסילה. לטענת ב"כ המערער, השיב לו בית המשפט כי המערער חייב היה להמציא את פסק הדין לבית המשפט עם קבלתו. למחרת הדיון, הגיש ב"כ המערער בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון, בה ביקש, בי היתר, כי יירשמו בפרוטוקול חילופי הדברים בינו לבין בית המשפט בתום הדיון. בית המשפט, בהחלטתו מיום 26.2.02, דחה את הבקשה, בקובעו כי ב"כ המערער אכן מתנצח עם בית המשפט, וכי אין זה מקובל לרשום כל אמירה של שופט בפרוטוקול, כך גם לא כל טענה של עורך הדין.

2.בעקבות החלטותיו של בית המשפט, הגיש המערער ביום 4.4.02 בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתובענה. בבקשתו טען המערער, כי דברי בית המשפט בהחלטתו מיום 12.2.02, לפיהם ההליכים בתיק מתנהלים בעצלתיים, בין היתר, נוכח ערעורים שונים שהוגשו על ידי המערער ובא כוחו, אינם נכונים וכי הם מעידים על התייחסות שלילית בלתי צודקת כלפי המערער ובא כוחו, שיש בה כדי להצביע באופן אובייקטיבי וחד משמעי על היחס הצפוי למערער ולבא כוחו ולטענותיהם מבית המשפט . לטענת המערער, "לחובת הערעורים" שהגיש יש לזקוף רק 7 חודשים מתוך 68 החודשים שחלפו מאז הגשת התביעה. כן טען המערער, כי אין יסוד בדין לקביעתו של בית המשפט בהחלטתו כי היה עליו או על בא כוחו להמציא לבית המשפט עותק מפסק הדין שניתן בערעור על ההחלטה בבקשת הפסילה. המערער הוסיף כי בית המשפט ידע כי בא כוחו שהה בחו"ל במהלך התקופה בה ניתן פסק הדין, וכי עם שובו לארץ מצא ב"כ המערער על שולחנו הזמנה לדיון, כך שלא נותר לו לעשות דבר. המערער טען כי דברי בית המשפט בהחלטתו, נכתבו ללא צורך ענייני, מטרתם אך להטיל דופי בבא כוחו על לא עוול בכפו, וכי הם משקפים דעה קדומה וגישה בלתי מוצדקת נגד בא כוחו של המערער. עוד טען המערער, כי החלטתו של בית המשפט לדחות את בקשת בא כוחו לתיקון פרוטוקול הדיון, על אף שהדברים שהוספתם נתבקשה אכן נאמרו ועל אף שמדובר בדברים מהותיים, נוגדת את הדין ומהווה פגיעה חד צדדית, מכוונת ובלתי סבירה במערער. לבסוף טען המערער כי בית המשפט נהג איפה ואיפה כלפי המשיבה ובא כוחה מצד אחד, וכלפי המערער ובא כוחו מן הצד האחר. כך, בית המשפט קיבל תצהיר גילוי מסמכים של המשיבה על אף שלא הוגש במועד, בעוד שבא בטרוניה כלפי בא כוח המערער על שלא המציא לבית המשפט את פסק הדין שניתן בערעור על ההחלטה בבקשת הפסילה, ואשר לגביו לא מוטלת על המערער חובת המצאה שבדין. כך גם, טרונייתו של בית המשפט בנוגע לאי המצאת פסק הדין הופנתה כלפי המערער ובא כוחו בלבד ולא הופנתה כלפי המשיבה ובא כוחה.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 4.9.02, דחה את בקשת הפסילה, בקובעו כי אין בנטען בה כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. נקבע כי לכל היותר למערער טענות לעניין החלטות שיפוטיות או דרך ניהול המשפט, ואין בהן להצביע על חשש כלשהו למשוא פנים.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי בעת הדיון בבקשת הפסילה, נהג בית המשפט במשוא פנים בוטה כלפי המערער, ובתגובה לדברי ב"כ המערער כי ב"כ המשיבה הכפיש את המערער בתגובתו לבקשת הפסילה, נתן בית המשפט החלטה כי אינו מאפשר טענות שיש בהן תלונות אישיות נגד חבר למקצוע וכי לשם כך קיימת ועדת אתיקה. לטענת המערער, החלטה זו לא ניתנה בתום לב וכי היא נותנת לב"כ המשיבה הרשאה להכפיש את המערער. כן טוען המערער, כי בהחלטתו בבקשת הפסילה חזר בית המשפט ותלה במערער את האשם באשר להתמשכות הדיונים ואי המצאת פסק הדין שניתן בערעור על ההחלטה בבקשת הפסילה, וכי הטלת הדופי האמורה אינה בגדר החלטה שיפוטית או החלטה הקשורה לניהול המשפט. אף סירובו של בית המשפט לתקן את פרוטוקול הדיון, הגם שיש בו פן של החלטה שיפוטית, הרי שבנסיבות העניין נוכח העובדה שבית המשפט סרב לרשום דברים שנאמרו, מעיד על הפגנת דעה קדומה נגד המערער ומשוא פנים נגדו. עוד טוען המערער, כי בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסילה לא דן בטענות המערער לגופן ואף התעלם מטענותיו בדבר היחס הבלתי שוויוני שנוהג בית המשפט במערער ובא כוחו מחד, ובמשיבה ובא כוחה, מאידך. כן טוען המערער, כי לא היה מקום לחייבו בהוצאות בקשת הפסילה. המשיבים מתנגדים לערעור וטוענים כי המערער לא הצליח להצביע על קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, וכי תחושותיו הינן פרי הסתכלותו הסובייקטיבית.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי כדי להקים עילת פסלות אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים, וכי יש להצביע על חשש ממשי למשוא פנים, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות (ראו למשל: ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל

פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). "השאלה שיש לשאול היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'"

(ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם). עיינתי בדברי בית המשפט בהחלטותיו השונות ולא מצאתי כי יש בהן להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כך, לא מצאתי כי יש באמירותיו של בית המשפט בהחלטתו מיום 12.2.02, באשר להתמשכות הדיונים בתיק ולאי המצאת פסק הדין שניתן בערעור, כדי ללמד על עוינות מצדו כלפי המערער או על דעה קדומה כלפיו. זכותו של שופט להעיר לצד על דרך ניהול המשפט והערות בית המשפט בעניין שלפנינו לא חרגו מהמידה הראויה (ראו: ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב (לא פורסם)). יתר על כן, באמירותיו השונות לא הביע בית המשפט עמדה כלשהי באשר לתובענה גופה, לטענות המערער או לתוצאות ההליך. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי בית המשפט גיבש דעה סופית בלתי ניתנת לשינוי במחלוקת שבין הצדדים, וכי יש בדבריו כדי למנוע ממנו מלהעריך את טענות המערער לגופן בהליך המתנהל בפניו. הוא הדין באשר להחלטתו של בית המשפט בבקשה לתיקון פרוטוקול הדיון. בנסיבות העניין לא מצאתי בסירובו של בית המשפט משום עדות לקיומה של דעה קדומה או לחשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כך גם לא מצאתי בטענות המערער משום עדות להעדפת המשיבה ובא כוחה על פני המערער ובא כוחו.

6.טענות המערער בנוגע להחלטתו הנוספת של בית המשפט בדיון מיום 4.9.02 הועלו לראשונה בערעור שבפני מבלי שנטענו קודם לכן בפני בית משפט השלום, ומטעם זה בלבד יש לדחותן. אשר לחיוב המערער בהוצאות בקשת הפסילה, הרי שאין בעובדה זו משום עילת פסלות בפני עצמה. ככל בקשה אחרת במשפט, יש וההחלטה בה גוררת אחריה חיוב בהוצאות. טענה נגד שיעור ההוצאות עצמן, שלא כעילת פסלות, אין עניינה במסגרת ערעור פסלות (ראו: ע"א 6581/94 מיכאל זאק נ' ספר אלקטרוני ממוחשב ס.א.מ. בע"מ , פ"ד מח(5) 838).

מטעמים אלה, אני מורה על דחיית הערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 7,500 ש"ח.