ע"א 8006/96 אשר יונגרמן ו-2 אח' נ. עזבון המנוח קרל זנקר ז"ל ו-2 אח'

השופט ת' אור :

1.המנוח קרל זנקר ז"ל, יליד 20.10.31 ( להלן: המנוח ) נהרג בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 25.10.89. הוא הותיר אחריו את אלמנתו איליין זנקר ( להלן: האלמנה ) ואת בתו פני זנקר ( להלן: הבת ). שתי אלה הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לתשלום נזקיהן נגד המערערים בתיק ע"א 8006/96 ( להלן: הנתבעים ), אשר אחראים לפיצויים על נזקיהן בשל מות המנוח עקב התאונה.

בית המשפט המחוזי קבע את סכום הפיצויים לאלמנה ולבת בהתחשב, בין היתר, בכך שהשתכרותם של המנוח והאלמנה היתה בשיעור העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, ועל כן, חישוב הפיצויים נעשה בהנחה שכושר השתכרותם הוא בשיעור שילוש השכר הממוצע במשק; זאת, בהתחשב בגיל המנוח, האלמנה והבת; ומתוך הנחה שבני הזוג היו אמורים להשתכר עד הגיע המנוח לגיל 70 שנים. חישוב הפיצויים נעשה לפי שיטת הידות.

הנתבעים הגישו ערעור (ע"א 8006/96) על סכום הפיצויים בו חוייבו, בטענה שיש להקטינו. האלמנה והבת הגישו ערעור (ע"א 8329/96), בטענה שנפסקו להן פיצויים בשיעור נמוך מהראוי.

לכל אחד מהצדדים מספר טענות. מבין טענות אלה, רק שתי טענות מצדיקות התייחסות.

2.המנוח היה רואה חשבון במקצועו ובעיסוקו. בית המשפט המחוזי קבע שהמנוח היה צפוי להמשיך ולהשתכר עד הגיעו לגיל 70 שנים. טענת הנתבעים היא, שצריך היה לקבוע גם לגבי האלמנה, אשר כמו המנוח גם עיסוקה היה עיסוק במקצוע חופשי - תיווך - שתקופת השתכרותה היא עד גיל 70 שנים. חשיבותה של הטענה לנתבעים טמונה בכך שהאלמנה צעירה מהמנוח בשש שנים. לשיטתם, במשך שש שנים - ממועד הגיע המנוח לגיל 70 שנים ועד הגיע האלמנה לגיל זה - היה נהנה המנוח מידה בהכנסת האלמנה, ואת סכומה של ידה זו, משך שש שנים יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק לאלמנה ולבת.

לדעתי, יש לדחות את הטענה. מפסק הדין ניתן להסיק, שבית המשפט הניח שהמנוח והאלמנה היו פורשים מעבודה באותו תאריך. הנחה זו משקפת מציאות חברתית אשר אינה בלתי מתקבלת על הדעת, אשר הוכיחה עצמה לא אחת. מכל מקום, כשהחליט בית המשפט בנסיבות המקרה הנוכחי כפי שהחליט, איני סבור שיש הצדקה שנתערב במסקנתו.

3.הטענה השניה היא טענתן של האלמנה והבת. לטענתן, טעה בית המשפט המחוזי כשקבע את שילוש השכר הממוצע במשק בסכום של שילוש הסכום של 4,804 ש"ח לחודש, דהיינו את הסכום של 14,412 ש"ח (לאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור 25% נקבע הסכום של 10,809 ש"ח נטו לחודש).

סעיף 4(א)(1) של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-, קובע:

"בחישוב הפיצויים בשל אובדן השתכרות וכושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק; ...

לעניין פיסקה זו, 'השכר הממוצע במשק' - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח1968-, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר " (ההדגשה שלי - ת"א).

השכר הממוצע במשק הידוע ערב מתן פסק הדין היה, על פי חוק ביטוח לאומי, בשיעור 4,804 ש"ח, ולפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה - 5,049 ש"ח. על פי האמור בסעיף 4(א)(1) לחוק, היה על בית המשפט לקבוע את גובה שילוש השכר הממוצע בהתחשב בסכום הגבוה מהשניים - 5,049 ש"ח. משום מה, קבעו בית המשפט בהתחשב בסכום של 4,804 ש"ח. יש לתקן בעניין זה את פסק הדין, כך שבמקום שילוש השכר הממוצע במשק, לאחר ניכוי מס הכנסה בסך 10,839 ש"ח, יבוא הסכום של 11,360 ש"ח, לפי: 11,360.25 = 0.75 X 3 X 5,049 ש"ח. חישוב הפיצויים יתוקן בהתאם לכך, דהיינו שהחישוב ייעשה על יסוד ההנחה שכושר ההשתכרות של המנוח, וכן של האלמנה הוא בסך 11,360 ש"ח (במקום 10,839 ש"ח) נטו לחודש.

4.כל טענות בעלי הדין בשני הערעורים, אשר לא באה אליהן התייחסות לעיל - נדחות.

התוצאה היא, שהערעור בע"א 8329/96 מתקבל חלקית, כאמור בפיסקה 3 לעיל. יתר חלקי ערעור זה וכן הערעור בתיק ע"א 8006/96 - נדחים.

הנתבעים ישלמו לאלמנה והבת הוצאות ערעורים אלה בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים. ה נ ש י א

המשנה לנשיא ש' לוין :

אני מסכים. המשנה לנשיא

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.