ע"א 8119/00 אברהם כהן נ. מדינת ישראל

על פי גירסת המשיבה, תקף העורר את מי שהייתה אשתו, וכיום גרושתו, וכן את בנו יליד 1982, מספר פעמים בשנים האחרונות.

בחודש ספטמבר 2000, כחודש לאחר הגירושין של בני הזוג, נכנס העורר לדירה ותקף את בנו תוך דרישה שייצא מהמקום.

ביום המחרת הוצא צו על ידי בית המשפט המוסמך, שאסר על העורר להיכנס לדירה בה גרה גרושתו, אך כחלוף שלושה ימים בלבד, הוא חדר לדירה דרך המרפסת, איים על גרושתו וילדיו כי ישרוף את הבית, וגם תקף את אשתו ובתו. לאחר שהנוכחים בדירה יצאו ממנה עקב איומיו של העורר, הוא הצית אש בדירה, ושוטרים נאלצו לפרוץ פנימה על מנת להשתלט עליו.

בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות רבות, וביניהן חטיפה, הצתה ופציעה בנסיבות מחמירות.

המשיבה ביקשה מבית המשפט להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, והצדדים הסכימו כי קיימת תשתית של ראיות שיהיה בה כדי לבסס הרשעה של העורר. מאידך, הם נחלקו בשאלת קיומה של עילת מעצר, חרף החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(5) לחוק המעצרים בדבר אלימות בבן משפחה.

המעשים שיוחסו לעורר, שהינו בן 49 וללא עבר פלילי, הינם חריגים בחומרתם. בחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה, הובעה הדעה שהוא הפנים את ההכרה כי פעל שלא כדין, והביע חרטה, ועל כן אם יזכה בטיפול נפשי נאות, הסיכוי שיחזור על מעשיו, קלוש. בחוות הדעת נטען עוד, כי שהייתו של העורר במעצר עלולה להוביל אותו לניסיונות אובדניים.

חרף כל אלה, סברה השופטת המלומדת של בית המשפט קמא, ואני סבור שהצדק עמה, כי בית המשפט מצווה, בראש ובראשונה, להגן על קורבנות האלימות, ורק אחר כך לתת את הדעת על הטיפול הראוי לעורר עצמו ולשיקומו. על פי השקפתי, ההתנהגות שתוארה בכתב האישום, גם אם תוכח רק בחלקה, יש בה להעיד כי לגרושתו של העורר ובנו, נשקפת סכנה של ממש. נראה שבסערת רוחו, מאבד העורר שליטה על דחפיו, ומכאן ועד לנקיטה באלימות, הדרך קצרה. הנגע של אלימות כלפי בני משפחה הוא נפוץ, ולא יתכן שהקורבנות יחיו תחת אימה הנובעת מהתהלכו חופשי של זה שפגע בהם. אכן, מעצר למי שאינו מורגל בו הוא טראומטי, אך למרבה הצער, לעתים הנסיבות מחייבות לעשות בו שימוש, שאם לא כן, עלולה התוצאה כלפי אחר להיות קשה פי כמה. לא נעלמה ממני גם ההמלצה של שירות המבחן, אך סברתי שהסיכוי לטיפול ושיקום של העורר חייבים להידחות, עד שניתן יהיה לוודא כי שוב לא נשקפת סכנה ממנו.

הערר נדחה.