ע"א 8124/16 ע"א 8124/16

1.בפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 24.7.2016 (ה"פ 30563-04-16, השופט

מ' רניאל ).

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצריכים לעניין

2.המשיבים חתמו עם המבקשת, אגודה שיתופית נווה אטי"ב כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: המשיבה ), על הסכמים להקצאה של מגרשי מגורים ב"הרחבה החדשה" של היישוב נווה אטי"ב (להלן: היישוב ). בהמשך לכך, מנהלים הצדדים הליכים משפטיים שונים הנוגעים ליישומם של הסכמים אלה.

3.לצורך הכרעה בבקשה שבפני אציין כי המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת למתן סעד הצהרתי לפיו יש לרשום את המגרשים שרכשו כנחלות (ולא רק כמגרשים בהרחבה קהילתית), בהתאם להחלטה של שרת החקלאות מיום 28.3.2012 (שאימצה את המלצותיה של ועדה בינמשרדית בנושא רפורמה בהתיישבות ובאמצעים להרחבתה ביישובי רמת הגולן (להלן: הרפורמה )). החלק בהחלטה הרלוונטי לענייננו מורה, בעיקרו של דבר, על הגדלת מספר הנחלות, וכן על הגדלה של גודל הנחלות וזאת בתנאי שייקלטו ביישוב חברים חדשים. המשיבים התבססו בתביעתם על החלטה זו ועל החלטות נוספות של גורמים מינהליים, לרבות רשות מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות, בטענה כי הן מורות למשיבה לקלוט חברים חדשים. המבקשת מצידה טענה כי מטרתה של הרפורמה הייתה להקצות נחלות ל"בנים חוזרים" ולא לתושבים "חיצוניים" כמו המשיבים.

4.בית המשפט המחוזי (ת"א 34167-01-15, השופט מ' רניאל ) קיבל את התביעה בפסק דין מיום 2.2.2016 ונתן צו הצהרתי לפיו המבקשים זכאים לקבל את כל הזכויות הנלוות הדרושות להם לצורך רישום המגרשים המוקצים להם כנחלות בהתאם לרפורמה (להלן: פסק הדין ההצהרתי ). בית המשפט המחוזי בחן בפירוט את הראיות שהובאו בפניו וקבע כי מטרתה של הרפורמה הייתה לקלוט בעלי נחלות חדשים שיגדילו את מספר חברי האגודה של המושב, כך שבשלב הראשון ייקלטו גם בנים חוזרים וגם תושבים חיצוניים. נוכח האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שמעמדם של המשיבים במבקשת הוא של "תושבים לא חברים", אין בכך בלבד כדי למנוע מהם לקבל נחלה לפי תנאי הרפורמה, וכי על המבקשת לשנות את ייעודם התכנוני של המגרשים שהוקצו להם לנחלות. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן באריכות את הסכמי ההקצאה שעליהם חתמו המשיבים והגיע לכלל דעה כי אף הם אינם סותרים את המסקנה האמורה.

5.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ההצהרתי (ע"א 2189/16) התלוי ועומד בפני בית משפט זה.

6.על-פי הנטען, חרף האמור בפסק הדין ההצהרתי המבקשת לא פעלה ליישום הוראות הרפורמה על המגרשים שהוקצו למשיבים. בשל כך, המשיבים הגישו תביעה נוספת, שבה הסעד המבוקש היה צו עשה שיורה למבקשת לנקוט כל פעולה למימושו של פסק הדין ההצהרתי. המבקשת התנגדה לתביעה בטענה כי פסק הדין ההצהרתי שגוי ומכל מקום אינו מחייבה בנקיטת צעדים אופרטיביים. עוד טענה המבקשת כי המשיבים לא ביקשו, וממילא לא קיבלו, היתר לפיצול סעדים במסגרת פסק הדין ההצהרתי, וכי כבר מטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף.

7.בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה שהגישו המשיבים בפסק דינו מיום 24.7.2016 (להלן: פסק הדין האופרטיבי ), הוא פסק הדין שעליו נסבה הבקשה שבפני. בית המשפט המחוזי קבע כי חובת תום הלב של המבקשת, שהוגדרה על-ידו גוף "בעל משמעות ציבורית", אינה מתיישבת עם פעולות בניגוד לפסק דין הצהרתי של בית משפט. מכל מקום, נקבע כי אף אם יש ספק בעניין זה, הרי שיש מקום להורות על מתן צו אופרטיבי מטעמי צדק, על מנת שימומש פסק הדין ההצהרתי. אשר על כן, בית המשפט המחוזי הורה על מתן סעד אופרטיבי המורה למבקשת לנקוט בכל פעולה נדרשת על-מנת שייעודם של המגרשים שהוקצו למשיבים ישונה לנחלות. עוד נקבע כי צו זה יבוצע על-ידי המבקשת החל מיום 12.3.2017, וכי עד אז המבקשת תימנע מלעשות כל פעולה שעשויה לסכל את זכותם של המשיבים, לרבות הקצאת נחלות לאחרים.

8.להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים אף הגישו בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט לחיובה של המבקשת לציית לפסק הדין האופרטיבי. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בהחלטתו מיום 17.11.2016 (ה"פ 30563-04-16), וקבע כי המבקשת הפרה את פסק הדין האופרטיבי. גם על החלטה זו הוגש ערעור (ע"פ 9832/16) התלוי ועומד בבית משפט זה. ביום 2.2.2017 הורה הרשם ג' לובינסקי

כי הערעור על פסק הדין ההצהרתי, הערעור על פסק הדין האופרטיבי והערעור על ההחלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט יידונו באותו מועד ובפני אותו הרכב. הערעורים קבועים לדיון בפני הרכב ביום 20.12.2017.

הבקשה לעיכוב ביצוע

9.ביום 25.10.2016 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין האופרטיבי, וביום 1.2.2017 הגישה בקשה לעיכוב הביצוע של פסק הדין, היא הבקשה שבפני. לטענת המבקשת, פסק הדין האופרטיבי מתבסס על פסק הדין ההצהרתי ומשום כך יש לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין ההצהרתי או למצער ב-60 ימים לאחר הדיון שנקבע בערעור על פסק הדין ההצהרתי. המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי "עיכב את ביצועו" של הצו עליו הורה פסק הדין האופרטיבי עד ליום 12.3.2017, בהתחשב בכך שהדיון בערעור על פסק הדין ההצהרתי היה אמור להתקיים ביום 25.1.2017. אולם, מאז נדחה הדיון הקבוע בערעור על פסק הדין הצהרתי, ולכן לשיטת המבקשת יש להורות על עיכוב הביצוע של פסק הדין האופרטיבי.

10.המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם לא יעוכב פסק הדין האופרטיבי, הדבר עלול להציב אותה בפני "מעשה עשוי", וזאת "בשים לב למעורבות של צדדים שלישיים שאינם צדדים להליך זה, ואינם מחויבים בהחלטות בית משפט זה בתיק שבכותרת". המבקשת טוענת עוד כי "העברת זכויות לצדדים שלישיים, תשלומי כספים והתחייבות לצדדים שאינם צדדים לתיק זה עלולים להיות בלתי הפיכים". מנגד, טוענת המבקשת, כי עיכוב הביצוע של פסק הדין האופרטיבי עד להכרעה בערעור לא יסב למשיבים נזק בייחוד נוכח העובדה שהם כלל אינם מתגוררים ביישוב.

11.בהחלטתי מיום 1.2.2017 הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע.

12.המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה כבר משום שהמבקשת לא תמכה את טענותיה בתצהיר. עוד טוענים המשיבים כי המבקשת כלל לא הוכיחה שמאזן הנוחות נוטה לטובתה. לשיטתם, המבקשת העלתה טענות כלליות שלא הצביעו על נזק ממשי שעשוי להיגרם לה כתוצאה ממימושו של פסק הדין האופרטיבי. עוד טוענים המשיבים כי אין כל חשש כי ייגרם נזק בלתי הפיך ממימושו של פסק הדין שכן כל משמעותו היא רישומית בלבד, היינו רישום המגרשים שהוקצו להם כנחלות. עוד מצהירים המשיבים כי אין בכוונתם להעביר את זכויותיהם במגרשים לצדדים שלישיים, לא בשלב זה ולא בכלל. לטענת המשיבים עיכוב נוסף במימושו של פסק הדין עשוי לגרום להם נזק בהתחשב בכך שהם מנהלים הליכים משפטיים למימוש זכאותם להקצאת המגרשים למעלה מ-10 שנים, וכי הליך הקצאת נחלות הוא הליך ממושך וארוך המערב גורמים רבים.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובמצורף להן, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

14.כידוע, נקודת המוצא היא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, וכי על המבקש הנטל להוכיח את בקשתו בהתאם לשני שיקולים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 8621/09 המאגר הישראלי לביטוחי רכב – "הפול" נ' ניזאר , פסקה 9 (11.11.2009), וההפניות שם; ע"א 8160/01 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (2.1.2002)). בענייננו, המבקשת לא הוכיחה כלל מדוע לשיטתה מאזן הנוחות נוטה לטובתה או איזה נזק בלתי הפיך עלול להיגרם ממימושו של פסק הדין האופרטיבי. המבקשת הסתפקה בהעלאת טענות כלליות שעניינן גורמים שלישיים, מבלי לציין מיהם אותם גורמים שלישיים ומדוע החלטותיהם אינן הפיכות. לעומת זאת, טענת המשיבים לפיה יישומו של פסק הדין האופרטיבי הוא הפיך שכן מדובר בשינוי רישומי בלבד של ייעוד המגרשים שהוקצו להם, לא נסתרה. תומכת בכך גם הצהרתם של המשיבים כי הם אינם מתכוונים להעביר את הזכויות במגרשים לצדדים שלישיים.

15.נוכח העובדה שהמבקשת לא הוכיחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה איני נדרשת לדון בסיכויי הערעור.

16.אשר על כן, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. יחד עם זאת, רשמתי בפני את הצהרת המבקשים כי הם אינם מתכוונים להעביר את זכויותיהם במגרשים לצדדים שלישיים עד להכרעה בערעורים שהוגשו, ואני נותנת לה תוקף של צו. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 4,000 שקל.