ע"א 813/03 עירית נצרת נ. ג'י.בי. טורס בע"מ

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בת.א. 549/96, שניתן על ידי כב' השופטת נ' מוניץ, ביום 28.11.2002, ובו התקבלה תביעתה של המשיבה, חברת ג'י. בי. טורס בע"מ (להלן:

"המשיבה"), לקבלת פיצוי בגין הפקעת מקרקעין.

רקע עובדתי

2.המשיבה, שהינה חברת נסיעות העוסקת בהסעת תיירים והפעלת קווי שירות של אוטובוסים בין העיר נצרת לחיפה ולכפרים בסביבה, הפעילה במשך שנים רבות, מוסך בנצרת, במגרש הידוע כחלקה 7 בגוש 16521, בו החזיקה כדיירת מוגנת.

3.לצורך הרחבתו של הרחוב בו נמצא המוסך, החליטו עיריית נצרת (להלן: "המבקשת") והוועדה המקומית לתכנון ובנייה, להפקיע שטחים שונים לאורך הרחוב, וזאת בהתאם לתוכנית מפורטת שפורסמה למתן תוקף בתאריך 12.2.81. הפקעה זו כללה , בין היתר, שטח של 375 מ"ר מהמגרש שבחזקת המשיבה. תפיסת השטח המופקע נעשתה על ידי המבקשת ביום 1.12.86, ועבודת הרחבת הכביש החלה בשנת 1995. אז פנתה המשיבה למבקשת בדרישה לפצותה, ומשבקשה זו נדחתה, הגישה המשיבה את כתב התביעה נשוא הערעור. המבקשת טענה, בין היתר, כי התובענה התיישנה, ולחילופין, כי החלק המופקע אינו בר-פיצוי, היות ואין הוא עולה על 40% משטחו הכולל של המגרש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.בעקבות דיון מקיף בטענות שהעלו הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את תביעת המשיבה, לאחר שדחה את טענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת, והכיר בזכותה של המשיבה לפיצוי. באשר לשיעורו של הפיצוי, הסתמך בית המשפט על חוות של שמאי שמונה מטעמו, והמבקשת חויבה לשלם את הפיצוי בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ושכ"ט עו"ד.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ויחד עמו הבקשה דנן לעיכוב ביצוע, לאחר שבקשה דומה, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. המבקשת מעלה בערעורה טענות מטענות שונות, בין היתר, בסוגיית ההתיישנות, הזכות לפיצוי, וגובה הסכום שנפסק. את בקשתה לעיכוב ביצוע, סומכת המבקשת על שניים אלה: ראשית , לטענתה סיכוייה לזכות בערעור טובים; שנית , אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, סבורה המבקשת כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך, הואיל ולטענתה המצב הכלכלי בכלל ובענף התיירות בפרט הינו קשה, וקיים חשש שהמבקשת לא תצליח להשיב לעצמה את הכספים אשר תשלם למשיבה, אם דרכה תצלח בערעור.

דיון

5.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התגובה לה, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי בעל דין רשאי וזכאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו לאלתר, וכי על הצד העותר לעיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות כי סיכויו לזכות בערעור טובים, וכי ייגרם לו, כתוצאה מביצועו המיידי של פסק הדין, נזק בלתי הפיך שקשה יהיה לתקנו.

המבקשת לא עמדה בנטל זה. מדובר בחיוב כספי שככלל, בביצועו המיידי לא כרוך חשש לגרימתו של נזק בלתי הפיך, ועל כן אין די בטיעון בעלמא בדבר מצבה הכספי של המשיבה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. נהפוך הוא, טענתה של המשיבה בדבר מצבה הכספי האיתן, נתמכת בתצהירו של מנהל החשבונות שלה, והעובדות הכלולות בתצהיר זה לא נסתרו על ידי המבקשת.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 3000 ₪.