ע"א 813/97 ולנסיה ג'ון נ. מדינת ישראל

1.שני העוררים נעצרו עד תום ההליכים וערריהם על החלטת המעצר הוגשו בנפרד בבש"פ 195/97 ובבש"פ 813/97 ונשמעו במאוחד. שניהם הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו והואשמו ברצח שותפה לחיים של העוררת ובקשירת קשר לביצוע הרצח.

לפי הנטען בכתב האישום, יחסיה של העוררת עם המנוח היו מתוחים ורצופי סכסוכים. בתחילת חודש נובמבר או בסמוך לכך, לאחר שפיתחה עם העורר קשרים רומנטיים, קשרה עמו קשר לרצוח את שותפה לחיים, ולשם כך אף מסרה לידי העורר סכין. מספר ימים לאחר שמסרה לעורר את הסכין, קראה לו העוררת להגיע לבנין מגוריה ולהביא עמו את הסכין כדי שיוכל לבצע את תכניתם. בסביבות השעה 23:30, בהיות העוררת עם בן זוגה במחסן, שם עסקו בסידורו, הגיע העורר למקום ובנוכחות העוררת דקר את בן זוגה 14 דקירות בפלג גופו העליון באמצעות הסכין שהביא עמו. פצעי הדקירה בבית החזה פגעו בריאה השמאלית ובאבי העורקים וגרמו למותו המידי של הנדקר.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של השניים עד תום ההליכים, ונוכח הוראת סעיף 21 ב לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, התמקד הדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

2.בית המשפט קמא קבע שהראיות נגד העורר הן הודעותיו במשטרה, בהן סיפר על קשריו עם העוררת והודה שדקר את המנוח פעמים רבות. בהודאתו טען העורר שהדקירות היו בבחינת הגנה עצמית, כאשר ראה את המנוח עושה תנועה לכיוון כיסו והוא חשש שהוא עומד להתנפל עליו. בית המשפט קמא קבע, כי טענה זו תתברר במהלך בירור הראיות, וכי ברור שבידי התביעה "ראיות לכאורה טובות הקושרות אותו לעבירות עליהן הועמד לדין". בנוסף להודאות, יצא העורר למקום הרצח ושיחזר את המעשה.

לענין העוררת קבע בית המשפט קמא, כי בידי התביעה ראיות נסיבתיות שיש בהן לבסס לכאורה את הקשר שלה למעשה המיוחס לה. בגדר ראיות אלה מנה את קשריה עם העורר, את מסירת הסכין לידיו, את קריאותיה הטלפוניות לעורר סמוך לפני הגעתו למקום הרצח, ואת עדויות שכניה בדבר התנהגותה המחשידה בשעת הרצח, ועל כל אלה הוסיף את גירסתה השקרית בחקירת המשטרה.

על החלטה זו הוגשו שני העררים שבפני.

עניינו של העורר

3.בא-כוחו של העורר הרחיב את היריעה בעררו, וטען בעיקר כי: אין בידי התביעה כל ראיות חיצוניות שאינן תלויות בהודעותיו של העורר עצמו במשטרה, בהן הודה במעשה המיוחס לו והודאות אלה - הנסיבות האופפות אותן תמנענה את קבילותן בבית המשפט בו יתנהל התיק העיקרי; עוד טען, כי אין בידי התביעה כל ראיה שיכולה להיות "דבר מה נוסף" כדי להפוך את ההודאות הללו לבסיס ראייתי שדי בו להרשעה; ייתכן שהמנוח נרצח על-ידי אחר, ובפרט על-ידי העוררת; לעורר עומדת טענת הגנה של הגנה עצמית; העדר ראיות לכאורה לעניין היסוד הנפשי של העבירה.

דומה כי בשלב זה של ההליך אין בידי בית המשפט לבחון את הטענות לגופן. די בשלב זה לומר, כי הודעותיו של העורר במשטרה, כמו גם השחזור שערך, יש בהן כדי להוות ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של העורר. טענותיו של בא-כוחו כנגד קבילות ההודאות מופנות כנגד האופן בו שוכנע על ידי מדובב שהוכנס לתאו למסור את גירסתו. בא כוחו של העורר הודיע בעת הדיון כי הוא מתעתד להעלותן במסגרת הראויה להן, במשפט-זוטא. בשלב מקדמי זה בו אנו נמצאים, משאין בהודאות אלה פגמים המעידים על פניהן כי אין בהן אמת, די בהודאות המפורטות, בהתוודות בפני המדובב ובשחזור המעשה, כדי להוות את התשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לצורך הוכחת אשמתו של העורר. לפיכך, יש בהן גם בסיס ראייתי מספיק למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אף שאר טענותיו של העורר - ראוי להן להישמע במסגרת ההליך העיקרי בבית המשפט המחוזי. בשלב זה, לא נטענה כל טענה שיש בה כדי לפגום בתשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה על-ידי התביעה. משכך הם פני הדברים, דין עררו של העורר להדחות.

עניינה של העוררת

4.אין חולק כי הראיות המצויות בידי התביעה נגד העוררת הן ראיות נסיבתיות בלבד. אף אין חולק כי די בראיות נסיבתיות כדי לבסס אישום אם מצטרפות הן לידי מסכת ראייתית שלמה אשר יש בה לכאורה כדי להצביע על אשמתה של העוררת; מסכת שאם תעמוד במבחן ההליך הפלילי ולא תופרך, יהיה בה כדי להביא להרשעה.

(ראו, למשל, בש"פ 139/97 פרץ נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם); וכן ראו דברי השופט חשין בבש"פ 1977/94 אוחנה נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)).

באי כוחה המלומדים של העוררת עשו כל אשר ניתן כדי לשכנעני כי הראיות שנאספו על ידי התביעה אינן מצטרפות למסכת הנדרשת כדי לבסס ראיות לכאורה. טענותיהם העיקריות היו כי העורר, אשר הודה במעשה, לא קשר את העוררת לא לתכנון הרצח ולא לביצועו; קביעותיו של השופט קמא אינן מתאימות למיוחס לעוררת בכתב האישום; והראיות אינן מצטרפות להוכחות עליהן ניתן לבסס אישום ברצח.

5.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בטיעוני באי-כוח העוררת בכתב, ובחומר החקירה שבידי התביעה, נחה דעתי שבדין קבע בית המשפט קמא, כי יש בחומר החקירה - על פניו, ובטרם עמד בכור ההיתוך של בירור המשפט - משום ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של העוררת. נוכח הטיעון המפורט ששמעתי, ראיתי לסקור את עיקרי הראיות שבידי התביעה בשלב זה של ההליך, אשר יש בהן כדי לבסס את המסקנה הלכאורית.

6.הראיות הנסיבתיות מצביעות על קיום מניע, קושרות את העוררת לכלי הרצח, לארועים שקדמו לו, מצביעות לכאורה על נוכחות בזירת העבירה במועד ביצוע הרצח, ולכל אלה לא ניתן כל הסבר מצד העוררת.

א.בהודעותיו במשטרה מסר העורר כי הסכין בה דקר את המנוח נמסרה לו על ידי העוררת כעשרה ימים לפני המעשה. הוא לא הסביר לשם מה לקח את הסכין, ואילו העוררת - בתשובתה לשאלה - הכחישה כי נתנה לו סכין. בהודעותיו המאוחרות של העורר (למשל בהודעתו מיום 1.12.96 עמ' 4 שורה 21 ואילך) ציין העורר כי כאשר הפצירה בו העוררת לבוא לביתה בליל הרצח, אמרה לו להביא עמו את הסכין. מדו"ח המדובב בפניו התוודה העורר בתא המעצר ומתמליל השיחה עמו עולה, כי כשמסרה העוררת את הסכין לעורר סיפרה לו על הבעיות ביחסיה עם המנוח (דו"ח מיום 27.11.96, עמ' 2, שורה 26 ואילך, וכן תמליל האזנת סתר מאותו יום, עמ' 32).

אף תאור הסכין - שלא נמצאה - כפי שניתן על ידי העורר, אינו מתאים לסכין המשמשת לעבודות מטבח, כנטען על ידי הסניגור המלומד, או לכל מטרה יומיומית אחרת. (ראו, למשל, הודעה מיום 1.12.96, בעמ' 1, שורה 25 ואילך).

ב.העוררת טלפנה ביום הרצח מספר פעמים למקום מגוריו של העורר וחיפשה אותו. שתי השיחות האחרונות היו בשעות 23:07 ו23:08-, סמוך מאוד למועד הרצח - שיחות שהתנהלו מסיבה בלתי ברורה מבית השכנה של העוררת ולא מביתה שלה. שיחות אלה היו כחמש דקות לאחר שבררה טלפונית עם חברו של המנוח כי זה עזב את חברו ויצא לכיוון ביתו. העוררת הכחישה את הכרותה עם העורר, ואף את העובדה שהתקשרה עמו.

העורר בהודעותיו - אף שעשה הכל כדי להרחיק את העוררת מהארוע - סיפר כי התקשרה להזמינו, וכי ביקשה באותה שיחה שיביא עימו את הסכין (ההודעה הנ"ל מיום 1.12.96, עמ' 4, שורה 21 ואילך).

באי-כוח העוררת טענו, כי ההסבר לטלפונים הבהולים של העוררת הוא ברצונה לפגוש את העורר שעה שהמנוח לא נמצא בביתו. אולם הסבר זה על פניו אינו מתיישב עם העובדה שסמוך מאוד לאותם טלפונים הודיע לה העד אלי לוי כי המנוח יצא לכיוון ביתו, ויגיע הביתה תוך מספר דקות (הודעתו של אליהו לוי מיום 18.11.96).

ג.התביעה ייחסה חשיבות לעדויות השכנים, אשר עמדו סמוך לפתח הבניין, ראו את המנוח נכנס למחסן, ואף את העוררת נכנסת למחסן ויוצאת ממנו מספר פעמים, והם אף שמצאו את הגופה לאחר שהוזעקו על ידי צעקותיה המבוהלות של העוררת.

עדויות השכנים תומכות לכאורה בטענת התביעה, כי העוררת שהתה במחסן עם המנוח שעה שנרצח. העד משה ביטון מסר בהודעתו סמוך לארוע, כי נשמעו קולות רעש מן המחסן, עד כי השכנים חשבו שהמנוח - שהיה מוכר להם כעבריין לשעבר - דקר מישהו.

על פי עדותו, כשהעוררת "באה בחזרה מן המחסן נפסק הרעש" (הודעתו מיום 12.11. עמ' 2 שורה 4 ואילך). הוא הוסיף:

"... וישר הבנתי שקרה משהו. אמרתי לאבי וגולן 'בוא הנה קרה שמה משהו' ושניהם אמרו 'כן, יש משהו, יש משהו' אבל לא הלכנו לראות כי אנחנו יודעים ששלום [המנוח] טיפוס לא פראייר ולמיטב ידיעתי טיפוס שהיה עבריין פעם, ודבר ראשון שעלה לנו לראש ששלום עצמו דקר שמה איזה בנאדם. שמענו רעשים וחשבתי ששלום וסימונה [העוררת] פוצצו איזה מישהו שם".

(בהודעה מיום 12.11, עמ' 1 שורה 26 ואילך).

אחיו, העד גולן ביטון, העיד כך:

"היה שלב מסוים ששמענו רעש ושלום צועק וכאילו שהוא נפל על אופניים. שניה אחרי שהוא נפל רצה אלינו אשתו והתחילה לדבר בפרנויה מה אתם עושים פה למטה למה אתם לא עולים לישון".

(הודעה מיום 12.11, עמ' 7, שורה 18 ואילך).

הסניגור ביקש להפנות להודעתו של שכן אחר שעמד במקום, מר אבי אוס, אולם הודעותיו של זה - אין בהן כדי לשנות מהתמונה המצטיירת מהודעותיהם של כל השכנים שנכחו במקום: הכל מציינים שנשמע רעש - "בום" - של נפילה, ושהעוררת יצאה מהמחסן ושאלה אותם מדוע הם במקום ואינם הולכים לישון (הודעתו של אבי אוס מיום 12.11.96, משעה 05:50, עמ' 2 שורה 7 ואילך).

הסניגור ביקש לבסס את הטענה כי העוררת לא נכחה בשעת הרצח על כך שלפי עדויות השכנים היא יצאה ונכנסה מספר פעמים. ענין זה יוכל להתברר במהלך שמיעת הראיות, אולם מהחומר הלכאורי עולה, כי על פי הודעות השכנים כולם, היא יצאה לאחר אותו רעש אשר הם התרשמו כי הוא מעיד על כך שקרה דבר-מה במחסן.

7.כאשר לכל ההשתלשלות המתוארת לעיל מצטרפת העובדה ,שהעוררת לא נתנה כל הסבר לעובדות המתוארות, הכחישה את קשריה עם העורר, והתמידה בהכחשה זו גם לאחר שהוצגו לה רישומי שיחות הטלפון עם העורר, ואף לאחר שהובא לידיעתה כי העורר אישר את מסכת הקשרים שביניהם, מתבקשת המסקנה כי הראיות לכאורה שבידי התביעה - יש בהן כדי לבסס לכאורה את הגירסה המפלילה.

8.הוטרדתי לא מעט מן העובדה כי שמיעת הראיות בתיק זה נקבעה לחודש יולי, בסמוך לפגרת בתי המשפט. ידוע לי העומס הרב בו נתון בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר בפניו יתברר משפטם של העוררים. אף-על-פי-כן, ראוי הוא שייעשה כל מאמץ להקדים את שמיעת ההוכחות בתיק.

9.מצוות המחוקק היא כי מי שיש ראיות לכאורה לבסס אשמתו בעבירת רצח - אין לשחררו בערובה, ואין לקבוע לו חלופה למעצר, ומשקבעתי כי בידי התביעה ראיות לכאורה, אין לי אלא להורות על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים.

אם אכן יתמשך משפטה של העוררת, ניתן יהיה - בשלבים מאוחרים יותר של ההליך - אם יתקיימו נסיבות המצדיקות זאת, ועם כניסתו לתוקף של חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה ומעצרים], התשנ"ו1996-, לשוב ולשקול את המשך מעצרה בבקשה לעיון חוזר.

אשר על כן, דין העררים להדחות.