ע"א 8142/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. מלכה לביא

1.

המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה להחזר הלוואה. המשיבים הם יורשיה של הלווָה. בית המשפט המחוזי דחה את התובענה מחמת התיישנות (פסק-דין מיום 19.9.2012; ולהלן – פסק-הדין ). המערער הגיש ערעור על פסק-הדין. ביום 23.11.2014 הגישו בעלי הדין לבית משפט זה בקשה קצרה, שבה נאמר כי הם הגיעו להסכמה במסגרת תיק נוסף המתנהל ביניהם (להלן – הבקשה ). על-פי האמור בבקשה, הוסכם בין בעלי הדין כי פסק-הדין יבוטל, וכי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי ללא צו להוצאות. ההסכם עצמו לא צורף לבקשה. אולם, ההסכם צורף לבקשה קודמת שהגישו בעלי הדין ביום 30.7.2014

לדחיית מועד דיון שנקבע בבית משפט זה. עיון בהסכם גילה, שהסכמת בעלי הדין היא כי לאחר שיבוטל פסק-הדין ולאחר שיושב התיק לבית המשפט המחוזי, "יגישו הצדדים במשותף בקשה בביהמ"ש המחוזי בת"א לדחיית תביעת הבנק בתיק אז' 2386/08 ללא צו להוצאות ותוך בקשה להורות על השבת האגרה לבנק" (סעיף 10(ב) להסכם).

2.

נוכח הוראה זו בהסכם ביקשתי מבעלי הדין להבהיר, מדוע יש צורך להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי, ומדוע לא ניתן להורות על דחייה לגופה של התביעה שהגיש המערער בבית משפט זה (החלטה מיום 24.11.2014). בעלי הדין הבהירו (ביום 1.12.2014), כי ברצונם להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי, שכן בכוונתם לפנות לאחר מכן לבית המשפט המחוזי בבקשה להחזר האגרה ששולמה עם פתיחת ההליך. בהחלטה נוספת ביקשתי מן המערער הסבר, מהו הבסיס המשפטי לבקשה להחזר האגרה שבכוונתו להגיש לבית המשפט המחוזי (החלטה מיום 9.12.2014). בהודעה מיום 14.12.2014 הסביר המערער, כי בתיק לא התקיימו עדיין שלוש ישיבות קדם משפט, ואף טרם הוגש כתב הגנה. על כן, נטען, כי לאחר שיבקשו בעלי הדין מבית משפט קמא לדחות את ההליך לגופו, יהיה זכאי המערער להחזר אגרה, לפי תקנה 6(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – תקנה 6(ב) ), ששתיים מחלופותיה להחזר האגרה הן "ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו", ו"ההליך הסתיים בפשרה".

3.

אין להיעתר לבקשה. רצון בעלי הדין הוא, למעשה, כי לאחר שבדרך הרגילה ניתן פסק-דין הדוחה את התובענה, "יוחזר הגלגל לאחור" כך שניתן יהיה לשוב לבית משפט קמא ולבקש ממנו לראות בהליך ככזה שהסתיים בפשרה או שבוטל או נמחק בידי מגישו. כפי שנפסק, מטרתה של תקנה 6(ב) היא לתמרץ את בעלי הדין על דרך החזר אגרה לסיים את ההליך בהסכמה, בשלב מוקדם שלו, בלא צורך בהכרעה שיפוטית מנומקת, וכן בשים לב לחיסכון במשאבי המערכת ובזמן השיפוטי (ראו, רע"א 9493/04 קפון נ' מדינת ישראל , פיסקה 6 (16.6.2005); ע"א 6802/09 קמינצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה להבים , פיסקה 4 (26.1.2011, הרשמת ד' כהן-לקח )). פשיטא, כי היעתרות למהלך שאותו מבקשים בעלי הדין לעשות, לאחר שבית משפט קמא נתן פסק-דין מנומק שבו התייחס לטענת ההתיישנות, תחטא לתכליתה זו של תקנה 6(ב). אימוץ עמדתם של בעלי הדין אף עלול להוביל לתוצאה אבסורדית. זאת, שכן על-פי עמדתם, כל אימת שבו יידחה הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, אך באופן שאינו נופל לאחת החלופות המנויות בתקנה 6(ב), יוכלו בעלי הדין להסכים ביניהם כי יוגש ערעור, תוגש בקשה בהסכמה לביטול פסק-הדין ולהחזרת התיק לערכאה הדיונית, והפעם לשם סיום ההליך בהסכמה באופן שיוביל להחזר האגרה. ברי, כי דרך הילוך שכזו עלולה לרוקן מתוכנן את החלופות המנויות בתקנה 6(ב), ומובן שלא לכך כיוון מתקין התקנות (ניתן לדמיין גם מקרה שבו הנתבע מתנה את מתן הסכמתו למהלך שכזה בכך שיקבל לידיו חלק מהחזר האגרה; ואם נזכור שבענייננו בעלי הדין הגיעו להסכם המסדיר יחסים שונים ביניהם במסגרת תיק אחר, ייתכן שמבחינה כלכלית כך גם אירע בענייננו). משנדחתה תביעתו של המערער שלא באופן הנופל לאחת הקטיגוריות המנויות בתקנה 6(ב), אין מקום לאפשר "החזרה של הגלגל לאחור" על מנת שבעלי הדין יוכלו לשוב לבית המשפט המחוזי כדי לבקש ממנו לסיים את ההליך, והפעם בהסכמה, לצורך קבלת החזר אגרה. הרצון לעודד את בעלי הדין לסיים את הסכסוך ביניהם מחוץ לכתלי בית המשפט תוך הקטנת המשאבים השיפוטיים המוקדשים להליך הוא כמובן מבורך. עם זאת, לא ניתן לחרוג מהמסגרת שנקבעה בדין לשם כך.

4.

בשולי הדברים אעיר, כי קיים טעם לפגם באופן הלקוני שבו הוגשה הבקשה, בלא שפורטו בה מלוא ההסכמות בין בעלי הדין הרלוונטיות לעניין.

5.

המערער יודיע, עד ליום 11.1.2015, האם בכוונתו להגיש בקשה מתוקנת לאישור הסכם בין בעלי הדין.