פרטי ההליך
ב
בית המשפט
העליון
ע"א
8143/06
בפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המערערים:
1. אברהם שלומוב
2. חנה שלומוב
נ ג ד
המשיבים:
1. בית חולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים)
2. מדינת ישראל-משרד הבריאות
ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי בירושלים
בת"א 6266/04 שניתן ביום 26.4.06 על ידי כבוד השופט צבי זילברטל
בשם המערערים:
עו"ד ע' אלדד
בשם המשיב 1:
עו"ד ח' זליכוב
בשם המשיב 2:
עו"ד מ' אומיד, עו"ד ט' מרכוס
פסק דין
השופט י' עמית
:
1.
ערעור על פסק דינו של
בית המשפט
המחוזי בירושלים (כב' השופט
צ' זילברטל
) מיום 26.4.06, לפיו נדחתה על הסף תביעת המערערים לחייב את המשיב
לפצותם בגין רשלנות רפואית, מחמת התיישנות.
העובדות הצריכות
לעניין
2.
בשנת 1983 החל המערער לקבל טיפול במרפאה
לבריאות הנפש המנוהלת על ידי המשיב 1 (להלן:
המשיב
). המערער
טען כי בין החודשים מרץ עד ספטמבר 1985 הופסק הטיפול התרופתי שקיבל, למרות
התנגדותו להפסקת הטיפול. כתוצאה מרשלנות זו חלה הרעה במצבו הבריאותי, אשר הובילה
לפיטוריו בתחילת שנת 1986 ואף לאירוע בו תקף את אשתו (המערערת 2) ושפך עליה מים
רותחים (בספטמבר 1985). בגין רשלנות נטענת זו הגישו המערערים ביום 1.7.04 תביעה לפיצויים
בסך 16,865,872 ש"ח. לכתב התביעה צירפו המערערים חוות דעת של ד"ר
מרצ'בסקי משנת 2004, שבה נקבע, בין היתר, כי "הטיפול שניתן במרפאה לבריאות
הנפש בין פברואר 1985 לבין המקרה של תקיפת אשתו על ידי מר שלומוב בספטמבר 1985 היה
בלתי מקצועי, רשלני... ויש לראות את הטיפול הרשלני כאחד הגורמים העיקריים אשר תרמו
לתקיפת אשתו...".
3.
בפסק הדין, נעתר
בית משפט
קמא לבקשת המשיב לדחות
את התביעה על הסף מחמת התיישנות, ובהיעדר עילה להארכת תקופת ההתיישנות כאמור בחוק
ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:
חוק
ההתיישנות
). בפסק הדין נקבע, כי המעשים והמחדלים
המיוחסים למשיב אירעו כתשע עשרה שנים לפני הגשת התביעה ל
בית המשפט
קמא. לא הוכח כי
המערער לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי עד שנדרש לו מינוי
אפוטרופוס, ולפיכך המערער יכול וצריך היה לגלות את העובדות המבססות את עילת
התובענה בתוך תקופת ההתיישנות. משכך, המערער אינו יכול "ליהנות" מהארכת
תקופת ההתיישנות על יסוד הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות.
4.
כן דחה
בית
משפט
קמא את הטענה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק
ההתיישנות מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת
התובענה...".
נקבע כי אין לקבל את
טענתו של המערער לפיה עד למועד קבלת חוות הדעת של ד"ר מרצ'בסקי לא ידע על
קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לכאורה שניתן לו לבין הנזק. זאת, ולו מן
הטעם שכבר בשנת 1998 עמד התובע על קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לו לבין
נזקיו, בתביעה שהגיש ל
בית המשפט
לתביעות קטנות באותו נושא (ת"ק 2341/98). מכתב התביעה עצמו עולה, שהתוצאות בשל
הפסקת הטיפול התרופתי היו ברורות למערער בזמן אמת, והמערער עסק באובססיביות בנושא
זה גם בערכאות המשפטיות.
סיכומו של דבר שהתביעה נדחתה על הסף ועל כך נסב הערעור
שבפנינו.
הטענות בערעור
5.
המערער חזר וטען כי לא היה מודע, לפחות עד שנת 1998 (או במועד
בו ניתנה חוות דעתו של ד"ר מרצ'בסקי), שהטיפול הרשלני שניתן לו גרם לנזקים
המתוארים בכתב התביעה. לשיטתו, קיים פער של ממש בין המציאות העובדתית-משפטית כפי
שהיא, לבין המציאות כפי שנתפשה על ידו, ולכן לא ידע על העובדות המהוות את עילת
התובענה גם קודם לשנת 1998. עוד לשיטת המערער, העובדות המהוות את עילת התובענה
נודעו לו רק כחלק מהתפתחות המחלה ממנה הוא סובל – היינו, דווקא בשל העיסוק
האובססיבי בתביעות משפטיות שהחל אצלו בשנת 1998, ולא קודם לכן. עוד טען המערער כי
לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, לאור מחלת הנפש - פרנויה או
מחלה דומה - ממנה הוא סובל, ויש בכך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות על פי סעיף 11
לחוק ההתיישנות.
6.
המשיב סמך טענותיו על פסק דינו של
בית המשפט
קמא. לדבריו, העובדות
המהוות את עילת התובענה היו ידועות למערער, או למצער היו צריכות להיות ידועות לו,
כבר במועד היווצרות עילת התובענה או בסמוך לכך.
דיון והכרעה
7.
מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, על
בית המשפט
לצאת מנקודת הנחה כי
העובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. עוד יש לזכור, שסילוק התביעה על הסף מצריך
זהירות מרובה, וייעשה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות – ראו ע"א
2728/06
פלונית נ' מרכז
רפואי סורוקה
(לא
פורסם, 24.3.08). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית שבבסיס מוסד
ההתיישנות, את אינטרס הנתבע ויכולתו להתגונן בראיות מפני
תביעה שהוגשה לאחר זמן רב, ואת אינטרס הציבור שפעולות הערכאה השיפוטית יתרכזו
בהווה ולא בעניינים שזמנם עבר – ראו ע"א 9413/03
אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים
(לא פורסם, 22.6.08); ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים
בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים
, פ"ד נז(5) 433 פסקה 11 (2003).
8.
עיינתי בטענות המערער ולא מצאתי כי יש להתערב בפסק הדין.
סעיף
8 לחוק ההתיישנות קובע כלהלן:
"
נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות
שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת
ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
ב
מקרה דנן, המערער היה מודע "בזמן
אמת" להרעה שחלה במצבו לאחר הפסקת הטיפול התרופתי
משך מספר חודשים בשנת 1985, וכבר בפניותיו למרפאה בשנת 1985 טען כי
לא קיבל טיפול ראוי. מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי המערער עסק, ואפילו
באופן אובססיבי, במיצוי זכויותיו.
עמד על
כך
בית משפט
קמא
בפסק דינו:
"כך, לדוגמה, נרשם ביום 1.7.90 על ידי
ד"ר שיינפלד, הרופאה המטפלת, כי אין סימנים למחלה חריפה וכי המחלה הפסיכוטית
הפרנואידית מצויה ברמיסיה (נספח ט(13) לכתב התביעה). בגיליון רפואי מיום 29.8.89
נרשם, כי התובע 'מאד עסוק במה שלא בסדר אצל אחרים, במשפטים, במכתבים' (נספח ט(11)).
בגיליון רפואי מיום 22.5.90 (נספח ט(12)) נרשם, כי אין סימני מחלה פעילה, וברישום
מיום 26.6.90 (שם), נרשם כי התובע 'התייעץ בקשר למשפט'. בתרשומת מיום 5.3.91 (נספח
ט(14)) נרשם, כי התובע "עסוק בצורה כפייתית עם המשפטים המתנהלים כעת נגד
ביטוח לאומי".
המערער עסק באינטנסיביות רבה בנושא המשפטי, כולל פניות
חוזרות ונשנות ללשכה לסיוע משפטי לצורך הגשת תביעה בעניין הטיפול הרפואי שקיבל. זו
מצידה הפנתה אותו לקבלת חוות דעת רפואית שתתמוך בטענותיו, אך המערער התקשה להשיג
חוות דעת ומהתכתובת שצירף לכתבי טענותיו נראה כי חווֹת הדעת שניתנו במענה לפנייתה
של הלשכה לסיוע משפטי לא תמכו בעמדתו. כך עולה, לדוגמה, ממכתבו של ד"ר
אופנהיים מיום 5.9.99 בו נאמר כי מבדיקת תיקו של המערער עולה שהוא קיבל טיפול סביר
וכי תלונותיו ותביעותיו נובעות ממצבו הנפשי. המערער אף פנה בשנת 1999 ל
בית המשפט
המחוזי בירושלים
בתביעה נגד הלשכה לסיוע משפטי, ו
בית
המשפט
הביא את הצדדים להסכמה כי תועבר אליו רשימת מומחים מהם
יוכל לבחור לו מומחה. ברם, מספר מומחים סירבו ליתן חוות דעת, המערער חזר ופנה מספר
פעמים ל
בית המשפט
המחוזי בירושלים בעניין זה, ובהחלטתה של כב' השופטת
יהודית צור
מיום
10.1.01 נקבע כי הלשכה לסיוע משפטי תממן חוות דעת של פרופ' טיאנו. גם החלטה
זו לא הועילה למערער, ומכתבו של עו"ד חכמי מהלשכה לסיוע משפטי מיום 2.12.01 מדבר בעד עצמו:
"...צר לי להודיעך כי הפכתי בחוות הדעת של פרופ' טיאנו חזור והפוך אך לא מצאתי בה דבר כדי לתמוך בתביעתך. מקריאת תיקך לעומק לרבות במהלך שיחותינו הארוכות, עולה כי זו הפעם השלישית בה מומחה רפואי שמתבקש לתמוך בתביעתך נותן חוות דעת שעושה למעשה את ההיפך...".
9.
מהמסמכים ומהתכתובת שצורפה, עולה כי המערער טען לאורך כל השנים לקיומו של קשר סיבתי בין מצבו לבין הפסקת הטיפול התרופתי למשך מספר חודשים במהלך שנת 1985, ואף יזם הליכים שונים בקשר לכך, מה שמעיד על מודעותו לקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת (הפסקת הטיפול התרופתי משך מספר חודשים) לבין הנזק. לא ברור אפוא, מדוע הקשר הסיבתי נגלה למערער, לשיטתו, רק בשנת 1998 ומדוע מה שנעשה בשנת 2004 (היינו, פנייה לקבלת חוות הדעת של מרצ'בסקי) לא היה יכול להיעשות קודם לכן בתוך תקופת ההתיישנות.
ובכלל, קשה להלום כי קבלת חוות דעת רפואית, כשלעצמה, מאריכה את תקופת ההתיישנות. שאם לא כן, נמצאת מאריך תקופת ההתיישנות עד ללא גבול בכל תביעת רשלנות רפואית, מהטעם שעד לקבלת חוות הדעת הרפואית הנפגע לא ידע אודות הקשר הסיבתי בין הנזק לבין הטיפול הרפואי שקיבל. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם
נוסחו ותכליתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
10.
סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע כלהלן:
" בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".
מ טרתו של סעיף 11
היא להשעות את תקופת ההתיישנות
מקום שהתובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולממש את זכויותיו (ראו ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי" , פ"ד נב(2) 638, 650 (1998)). מנוסחו של סעיף 11 עולה, כי לצורך כניסה לרישא של הסעיף יש להוכיח כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי וכי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה. על מטרתו ותכליתו של סעיף 11 לאחר שתוקן בשנת 2004 (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3), התשס"ד-2004 (ס"ח 1946 30.6.04 בעמ' 430) עמד בית המשפט בהרחבה ברע"א 3266/07 פלוני נ' הראל-חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 30.7.09). באותו מקרה, הוגשה התביעה שמונה שנים לאחר התאונה, ונקבע כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות בהתחשב בכך שהתובע היה מאושפז והיה תחת הסתכלות בגין הפרעות נפשיות משך כשנה. לא כך במקרה דנן, שהתביעה הוגשה 19 שנה (!!!) לאחר ההתרשלות הנטענת, ומהמסמכים שצורפו, ושעליהם עמדנו לעיל, עולה בבירור כי לא זו בלבד שהמערער יכול היה לדאוג לענייניו המשפטיים, אלא שהוא עשה כן בפועל.
11.
בית משפט
קמא ציין בפסק דינו כי די בכך שלא צורפה חוות דעת המעידה על כך שהמערער לא יכול היה לדאוג לענייניו המשפטיים משך כל התקופה, כדי לדחות את הטיעון המבוסס על הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות. על רקע אמירה זו, עתר המערער בבקשה להגשת ראיה נוספת בשלב הערעור, והיא חוות דעת מומחה לפיה "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי".
גם בהנחה שיהא בידי המערער להשיג חוות דעת כזו (ואזכיר כי משך שנים לא עלה בידו למצוא מומחה שיסכים ליתן חוות דעת בנושא הרשלנות), אין מקום להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת. יכול היה המערער להשיג את חוות הדעת עוד בשלב ההתדיינות ב בית משפט
קמא, אם בעת הגשת כתב התביעה המקורי ואם בעת הגשת כתב התביעה המתוקן, ויכול היה לבקש מהמומחה מטעמו, ד"ר מרצ'בסקי, להתייחס בחוות דעתו גם לנקודה זו. אין מקום ל"מקצה שיפורים" בערכאת הערעור, ולתיקון שלישי של כתב התביעה, בחלוף 22 שנה מההתרשלות הנטענת.
12.
ועיקרו של דבר. בית משפט קמא לא השתית את פסק דינו על היעדר חוות דעת בלבד, אלא על סמך החומר שצורף לכתב התביעה, ממנו עולה כי התקיימה במערער "המסוגלות" הנדרשת לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות. המערער פנה לגורמים שונים כמו הלשכה לסיוע משפטי, מבקר המדינה והמוסד לביטוח לאומי כבר בשנת 1985. מאישור המוסד לביטוח לאומי עולה כי במהלך השנים המערער עבד חלקית במספר מקומות (נספח י"ג לכתב התביעה). מעולם לא התמנה על המערער אפוטרופוס ולא נטען כי הוא חסוי. המערער הגיש תביעה בשנת 1998 בגין הרשלנות הנטענת ופנה לקבלת מסמכים ואישורים למרפאה בבית החולים טלביה, שם טופל משך שנים. לא למותר להפנות למכתבה של ד"ר שיינפלד ממרפאת טלביה מיום 18.5.98 בו נאמר:
"בחודש יולי 1992 לאחר תקופה ממושכת של יציבות קלינית הופנה החולה בהסכמתו להמשך מעקב אצל רופא המשפחה ... בסוף חודש דצמבר 1992 עבר מר שלומוב תקופה נוספת של ערעור נפשי ... במשך השנים התפתח מרכיב קומפנסאטורי. הכוונה היא לעיסוק חוזר בתביעות משפטיות שעמידתן בביקורת המציאות נתונה בספק...".
בנוסף, אפנה לחוות הדעת של ד"ר מרצ'בסקי מטעם המערער: "...בולטת הקוורלטיות והרצון לתבוע את המערכת הטיפולית על אין סוף של פרטים לאורך השנים".
קיצורו של דבר, שהמסמכים שצורפו לכתב התביעה מדברים בעד עצמם ועולה מהם כי המערער היה בקי ורגיל בעמידה על זכויותיו.
12.
לסיכום, אין להאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיפים 8 או 11 לחוק ההתיישנות ואמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולחייב המערער בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט ע' פוגלמן :
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, כ"א בטבת תש"ע (7.1.2010).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט