ע"א 8143/06 אברהם שלומוב נ. בית חולים ע"ש הרצוג (עזרת נשים)

1.

לפני בקשה מטעם המשיב 1 לדחיית הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. עניינו של ההליך בהשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.4.2006 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין נדחתה על הסף תביעת המערערים לחייב את המשיב לפצותם בגין רשלנות רפואית, מחמת התיישנות. בשנת 1983 החל המערער לקבל טיפול במרפאה לבריאות הנפש המנוהלת על ידי המשיב. המערער טען, כי בין החודשים מרץ - ספטמבר 1985 הופסק הטיפול התרופתי שקיבל, למרות התנגדותו להפסקת הטיפול. המערער טען כי כתוצאה מרשלנות זו חלה הרעה במצבו הבריאותי והוא פוטר מעבודתו ואף תקף את אשתו, המערערת 2. בגין רשלנות נטענת זו תבע המערער פיצויים מאת המשיב 1. בפסק הדין, אשר ניתן בהיעדר הצדדים, התקבלה בקשת המשיב לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, לאחר שלא נמצא צידוק להאריך את תקופת ההתיישנות כאמור בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. נקבע, כי המעשים והמחדלים המיוחסים למשיב אירעו כתשע עשרה שנה לפני הגשת התביעה לבית המשפט קמא. לא הוכח כי המערער לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ולפיכך המערער יכול וצריך היה לגלות את העובדות המבססות את עילת התובענה בתוך תקופת ההתיישנות. בנוסף, חוייבו המערערים לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. המערער טוען כי לא ידע על קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לכאורה שניתן לו לבין הנזקים שגרם לו טיפול זה לפחות עד שנת 1998, וכן טוען כי מחלתו הנפשית מנעה ממנו מודעות לעובדות המהוות את עילת התביעה. מכאן הערעור, אשר הוגש ביום 5.10.2006.

2.

המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור על הסף מאחר והוגש לאחר שחלף המועד להגשתו כדין. על-פי אישור המסירה הקיים בתיק בית המשפט קמא, פסק הדין הומצא למערערים ביום 31.5.06. לפיכך היה על המערערים להגיש את כתב הערעור לכל המאוחר ביום 1.9.06, בשים לב לימי הפגרה. המשיב טוען עוד, כי ביום 26.6.06 נשלח לבא-כוח המערערים מכתב מטעמו בעניין תשלום ההוצאות שנפסקו, ומכאן שלפחות באותו המועד ידעו המערערים על פסק הדין. בהתאם למועד זה היה על המערערים להגיש את כתב הערעור לכל המאוחר ביום 26.9.06. לטענת המשיב, באת-כוחו שוחחה מספר פעמים עם בא-כוח המערערים, ואף משיחות אלו עולה כי בא כוחם היה מודע היטב לפסק הדין. המשיב טוען כי לאור כל זאת, ונוכח תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), יש לדחות את הערעור דנן על הסף.

3.

המערערים מתנגדים לבקשה. לטענתם, על-פי אישור המסירה פסק הדין הודבק על דלת בא-כוחם, אך מעולם לא הגיע לידיו. המערערים טוענים בנוסף, כי בין התאריכים 18.6.06 ועד 19.7.06 נעדר בא כוחם ממשרדו לרגל חופשה ובשל שירות מילואים, ולכן כלל לא ראה את מכתבה של באת-כוח המשיב. המערערים טוענים כי נודע להם על פסק הדין רק מבירור שערכו עם מזכירות בית המשפט קמא ביום 10.7.06. לפיכך, ובהתחשב בימי הפגרה, המועד האחרון להגשת הערעור דנן חל ביום 22.10.06, כך שהערעור דנן הוגש במועד. לתגובת המערערים צורף תצהירו של בא-כוחם התומך בטענותיהם שלעיל, ובנוסף נטען בו כי שיחות שניהל עם באת כוח המשיב נערכו רק לאחר ששב משירות המילואים. לאור כל זאת טוענים המערערים כי דין הבקשה להידחות.

4.

לאחר בחינת הבקשות והתגובות נחה דעתי כי דין בקשת המשיב, להידחות.

השאלה העיקרית שלפני היא האם הומצא למערערים פסק הדין כדין. פסק הדין הודבק, כאמור, על דלת בא-כוח המערערים. תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות) קובעת כי "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו..., ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו". הנחה במשרד עורך דין פירושה, כי אפילו לא היה איש במשרד עורך הדין, רשאי השליח להשאיר את המסמך במקום המשרד והמסמך ייחשב כנמסר (ראו י' זוסמן, סדר הדין האזרחי , 233 (מהדורה שביעית, 1995)). האם די במצב דברים זה בהדבקה של פסק הדין על דלת בא-כוחם של המערערים? תשובתו לשאלה זו היא בשלילה. אמנם אישור המסירה מציין כי פסק הדין הודבק על דלת המשרד, ועל פי תקנה 489 לתקנות, יש ובכך מתקיימת המצאה כדין. אלא שכך הדבר מקום בו נעשתה פעילות של שקידה ראויה וסבירה על מנת לאתר את הנמען "וגם אז אין בית המשפט חייב להכיר בה כהמצאה כדין, שכן לגבי מסמך שהומצא בדרך של הדבקה לעולם אין לדעת אם לא הוסר משם על-ידי מאן דהוא ובשל כך לא הגיע לנמען או לידי בני ביתו" (ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , 648 (מהדורה שמינית, 2005)). מן החומר שלפני לא עולה כי נעשה ניסיון לאתר בא-כוח המערערים קודם להדבקה על דלתו, ושעה שמשרדו של בא-כוח המערערים היה סגור כל אותה העת בשל שירות המילואים, לא מצאתי יסוד לקבוע בנסיבות המקרה כי ניתן לראות בהדבקה על דלת המשרד כהמצאה כדין וממילא אין לראות את המערער כמי שהומצא לו פסק הדין, כפי הנטען, ביום 31.5.06.

5.

במצב דברים זה, נותרו טענות המשיב לפיהן ידע בא-כוח המערער על פסק הדין אם מהמכתב בעניין ההוצאות (מיום 26.6.06) או אם מהשיחות הטלפוניות שנערכו. גם אם אניח כי בנסיבות מסוימות ידיעת בעל דין שקולה להמצאה – ואיני מכריע בנדון – הרי שהכרח הוא כי הידיעה תהא מלאה ולא תבטא רק את עצם מתן פסק הדין אלא גם את תוכנו ונימוקיו. על רקע זה, ובשים לב לתצהירו של בא-כוח המערערים והאמור בו לעניין סגירת משרדו בתקופת שירות המילואים וקבלת המידע אודות פסק הדין רק לאחריו, לא מצאתי כי הלה ידע על מלוא פסק הדין לפני יום 10.7.06 ומכאן שהערעור הוגש במועד.

6.

התוצאה היא, כי הבקשה לדחייה על הסף נדחית. אין צו להוצאות.