ע"א 8209/19 ד"ר רוברט דויטש נ. מדינת ישראל - רשות העתיקות

1.

הערעור שלפנינו הוא ספיח לפרשייה שהסעירה בשעתו את עולם שוק העתיקות.

בעקבות מידע שהגיע לרשויות אכיפת החוק, כי בשוק העתיקות נסחרות עתיקות בעלות ערך לאומי ובינלאומי שהן מעשה זיוף אומן, נערכה חקירה מקיפה על ידי חוקרי רשות העתיקות ומשטרת ישראל. החקירה הניבה כתב אישום כנגד חמישה נאשמים, שאחד מהם הוא המערער שלפנינו, לו ייחסה התביעה ששה אישומים. בתום הליך פלילי ארוך ומקיף, שכלל כ-12,000 עמודי פרוטוקול, מאות מוצגים ועשרות עדים, בוטלו חמישה מהאישומים שיוחסו למערער בשל התיישנות (שני אישומים בוטלו בהסכמה), והמערער זוכה מאישום נוסף.

2.

בעקבות זאת הגיש המערער תובענה כספית כנגד המדינה, לפיצוי על נזקיו. סכום התביעה הועמד על ידי המערער על סך של 12,000,000 ₪, בגין החזר הוצאות המשפט הפלילי שנגרמו לו, ובגין הפגיעה שנגרמה לעסקו, למשלח ידו, למעמדו האקדמי ולשמו הטוב.

בית משפט קמא בחן את טענות המערער, ולסופו של יום קבע כי לא הוכח שהמדינה התרשלה, וכי היה מקום להגיש את כתב האישום ולהביאו לבירור בפני בית המשפט עד תום.

3.

על כך נסב הערעור שלפנינו, שבו הלין המערער על מסקנתו של בית משפט קמא.

המערער הרחיב בהודעת הערעור ובטיעון שלפנינו, תוך שהוא סורק כל אישום ואישום שהוגש כנגדו, ועומד על הראיות שלגישתו היו צריכות להביא למסקנה שידו לא הייתה במעל ושלא היה מקום להגיש כנגדו כתב אישום, כבר ב"זמן אמת", עוד בטרם הגשת כתב האישום.

4.

משהרחיב המערער את היריעה, ומשהרחיב בית משפט קמא בנימוקיו ובסקירתו את ששת האישומים והראיות השונות שהובאו במסגרתם, נקצר אנו בדברים. לסופו של יום, מצאנו לאמץ את פסק דינו של בית משפט קמא, מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כך שדין הערעור להידחות.

5.

למעלה מן הצורך, נציין כי אין חולק על חובת הזהירות המושגית, המוטלת על גורמי החקירה והתביעה, שלפיה אלה נדרשים להפעיל את סמכויותיהם בסבירות, ולנקוט באמצעי זהירות על מנת למנוע הליכי שווא כנגד חפים מפשע. את המקרה שלפנינו בחנו באספקלריה של דיני הרשלנות המשטרתית-חקירתית, על פי אמות המידה שהותוו ונזכרו בפסקי הדין בעניין עזבון יוסף , בעניין שובר ובעניין חמד (ע"א 3580/06 עזבון יוסף נ' מדינת ישראל (21.3.2011); ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר , בפסקאות 22-21 לפסק דינו של השופט י' עמית (4.12.2012); וע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל (5.7.2017), בהתאמה).

השאלה שעל בית המשפט להציב בפניו היא אם גורמי המשטרה או הפרקליטות פעלו באופן בלתי-סביר. שאלה זו יש לבחון על רקע המידע שעמד בפני הגורמים הרלוונטיים בעת החקירה ועובר להגשת כתב האישום, בהינתן "הערפל הנלווה באופן אינהרנטי לחקירה המשטרתית" (עניין חמד , בפסקה 53). גם אם גורמי החקירה והתביעה טעו בהערכת משקלן ומהימנותן של הראיות, הרי שבית משפט זה עמד בעבר על כך שלא כל טעות שנעשתה ב"זמן אמת" על ידי המשטרה מהווה הפרה של חובת זהירות או התרשלות (ע"א 1053/14 פלוני נ' משטרת ישראל (10.5.2015)).

מכל מקום, אין מקום לבחינת הדברים בדיעבד, ואין מקום, במסגרת התובענה האזרחית, לקיים משפט חוזר תוך בחינה של כל ראיה וראיה, משל התנהל ההליך הפלילי בפנינו פעם נוספת. לא למותר לציין, כי בשעתו, לאחר שנשמעו כל ראיות התביעה בהליך הפלילי, המערער העלה טענת "אין מה להשיב", אך טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא.

6.

ליבנו עם המערער שחש כי נעשה לו עוול. ברי כי נגרמו למערער נזקים בעקבות ההליך הפלילי הארוך והמסועף, אולם כפי שנאמר לא אחת, ענייננו בתביעת רשלנות ולא לכל נזק יש הורים ושם במשפט.

7.

סופו של דבר, שאנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.