ע"א 822/07 עודד פרץ נ. כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה

השופט א' גרוניס:

1.

בבית המשפט המחוזי בחיפה התנהלו הליכי פשיטת רגל נגד המערער, לפי בקשתו. לאחר שניתן צו כינוס עמדה בפני בית המשפט השאלה האם להכריז על המערער פושט רגל. בית המשפט החליט ביום 13.11.06 שאין לעשות כן וביטל את צו הכינוס. המערער הגיש בקשה לעיון חוזר וזו נדחתה ביום 20.12.06. על כך הערעור שבפנינו.

2.

בשנת 2004 הגיש המערער בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל. בבקשה פורטו 13 נושים, אשר החוב המגיע להם עמד על סך של כ-1,900,000 ש"ח. ביום 11.4.2005 ניתן צו כינוס לנכסי המערער. בית המשפט קבע, כחלק מצו הכינוס, כי על המערער לשלם לקופת הכינוס מידי חודש סך של 1,500 ש"ח. בהמשך הופחת הסכום ל-1,000 ש"ח. המערער לא שילם באופן סדיר את התשלומים החודשיים והצטבר חוב פיגורים. החוב שולם בשני תשלומים בחודשים יולי ואוגוסט 2006. אחד התשלומים היה בסך 10,500 ש"ח והאחר של 1,000 ש"ח. נגד המערער הוגשו שבע תביעות חוב בסכום העולה על 900,000 ש"ח.

3.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתו של הכונס הרשמי בחוות הדעת שהוגשה לו לקראת הדיון בשאלת ההכרזה. עמדתו של הכונס הרשמי הייתה שפעולותיו של המערער נגועות בחוסר תום לב. לטענת המערער, הסתבכותו הכלכלית קשורה בחברה שהוא הקים במחצית שנות ה-90, שעסקה בהתקנה ושיפוץ של מנופים הידראוליים ובייצור של ארגזים למשאיות. לטענתו, כתוצאה מהיעדרות של עובדים שהתגוררו בשטחים חל פיגור בעבודה שהביא בהמשך לקריסתה של החברה. בית המשפט, בעקבות הכונס הרשמי, מצא כי הסבריו של המערער אינם מספקים. עמדת בית המשפט הייתה, כי לא נתברר האם החברה העסיקה תושבי שטחים שהיו להם היתרי עבודה בישראל. עניין נוסף שלא הובהר דיו סבב סביב חוב של מאות אלפי שקלים לעורך דין מסוים. בעניין זה אף קבע בית המשפט, כי המערער חתם על ערבות לסילוק חובות החברה לטובת אותו פרקליט אף שהמערער היה מסובך אותה עת בחובות. כמו כן נתגלה בבדיקתו של הכונס הרשמי כי המערער לא דיווח על סכום של כ-6,000 ש"ח שעמד לזכותו בקופת גמל כלשהי. בית המשפט אף הפנה לכך שהמערער וכן החברה שהקים הורשעו בשנת 2002 בעבירות של אי הגשת דוחות ניכויים ואי העברה של כספי ניכויים לרשויות המס. עניין נוסף אותו ציין בית המשפט לחובת המערער היה הפיגור השיטתי בביצוע התשלומים החודשיים לטובת קופת הכינוס. נקודה אחרת אותה מנה בית משפט קמא ואשר הצביעה, לדעתו, על חוסר תום לב, קשורה בהסכם ממון שעשה המערער בשנת 2003.

4.

נראה לנו כי בית המשפט המחוזי צדק במסקנתו. גם אם כל אחת ואחת מן הנקודות שציין בית המשפט לחובת המערער אינה ברמה של חוסר תום לב שתצדיק דחיית הבקשה לפשיטת רגל, הרי מרבית הנקודות, בהצטברן יחד, הצדיקו את דחיית הבקשה. יחד עם זאת, ברצוננו להתייחס בקצרה לאחד מן הטעמים שהזכיר בית המשפט והוא זה הנוגע להסכם הממון. הסכם הממון נעשה לקראת נישואיו של המערער. המערער ובת זוגו הסכימו על משטר הפרדה של הנכסים שהיו בידי כל אחד מהם ערב הנישואין וכן אלה אותם יקבלו במהלך נישואיהם. אין זה ברור מדוע הסכמה זו מצביעה על חוסר תום לב. בעת שנעשה הסכם הממון היה המערער כבר שקוע בחובות. על רקע זה ניתן בהחלט להבין דרישה של בת הזוג לקיום משטר של הפרדה. גם אם מתעלמים מעניין זה, כפי שאכן חייבים לעשות, הרי הוא היווה רק טעם אחד מבין טעמים שונים שהובילו למסקנה בדבר חוסר תום לב.

5.

משאמרנו מה שאמרנו, חובה להוסיף ולומר כי התמונה המתקבלת אינה של חוסר תום לב שצריך להביא למסקנה שגם בעתיד לא יוכלו שעריו של בית משפט לפשיטת רגל להיפתח בפני המערער. כך נזכיר כי אחד הנימוקים שהביאו את הערכאה הדיונית למסקנתה היה שהמערער לא שילם באופן שיטתי את התשלום החודשי שהושת עליו משניתן צו כינוס. יתכן, שהיה ותוגש בעתיד בקשה חדשה לפשיטת רגל והמערער ישלם את התשלומים החודשיים וייתן הסברים מספקים יותר, כי אז ניתן יהיה להתייחס בצורה יותר מקילה לאותה בקשה. לאור התוצאה של דחיית הערעור, איננו רואים צורך להתייחס לשאלה האם המערער איחר בהגשת הערעור והאם רשאי היה לתקוף בגדרו של הערעור יחדיו הן את פסק הדין מיום 13.11.06 והן את ההחלטה מיום 20.12.06.

6.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.