ע"א 8265/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ. חמודי סנדרה

השופט א' ריבלין:

1.המנוח שמעון חמודי ז"ל (להלן: המנוח ), יליד 17.5.1965, נהרג בתאונת דרכים בתאריך 18.11.1999 בהיותו כבן 34.5 שנים. המשיבים (והמערערים שכנגד) הינם אלמנתו (ילידת 25.8.1966) ושלושת ילדיו: יהונתן – יליד 13.12.1991, יואב – יליד 9.8.1995 ויוגב - יליד 11.9.1998.

המנוח עבד בחברת "אינטל" מאז 1.3.1997. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) קבע כי שכרו הממוצע נטו של המנוח, משוערך ליום מתן פסק הדין, עמד על 14,000 ש"ח, וכי סכום זה יהווה בסיס לחישוב הפיצוי לתלויים. האלמנה עבדה בין השנים 1992-1995 בהנהלת החשבונות של מפעל "מתמור" ובשנת 1996 החלה ללמוד ראיית חשבון במכללה באשדוד. היא המשיכה בלימודיה גם אחרי מות בעלה, סיימה את פרק ההתמחות, ונותר לה עוד לעמוד במספר בחינות לשם קבלת תעודת רואה חשבון. טענת האלמנה, כי אין היא מתכוונת לעבוד בעתיד, נדחתה על-ידי בית המשפט קמא וכושר השתכרותה בעתיד הועמד על 5,000 ש"ח נטו לחודש. כושר השתכרותה לעבר נמדד בסכום של 2,500 ש"ח לחודש. חישוב הפיצוי נעשה על בסיס ההנחה כי אלמלא התאונה היה כל אחד מבני הזוג עובד עד הגיעו לגיל 65. כן, נקבע כי בהגיע כל ילד לגיל 18, תחושב מנת מחייתו כשליש היד וזאת לתקופה שעד הגיעו לגיל 21. הפיצוי הכולל שנפסק למשיבים בגין הפסדי התלות עמד על סך 2,456,782 ש"ח. בגין אובדן שירותי בעל ואב נפסק להם סכום גלובלי נוסף של 60,000 ש"ח. מסכום הפיצוי הכולל נוכתה קצבת השאירים המשתלמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי בסך 624,596 ש"ח. טענת המערערות, כי יש לנכות מסכום הפיצוי גם את הכספים שקיבל המנוח על-פי פוליסת ביטוח חיים ומקופת גמל וקרן השתלמות נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי.

2.המערערות (המשיבות שכנגד) מלינות על כך שבית המשפט קמא, עת קבע את בסיס שכרו של המנוח, התעלם מהמשבר המאפיין את ענף הטכנולוגיה העילית. סביר להניח, כך הן סבורות, שמציאות זו היתה מובילה להורדת שכר המנוח באופן משמעותי או אף לפיטוריו. כמו כן, הן גורסות כי טעה בית המשפט קמא עת הוסיף מרכיב של ריבית לשערוך בסיס שכרו של המנוח, וזאת בנוסף למרכיב ההצמדה, שרק אותו, כך טוענות המערערות, יש להוסיף לצורך שערוך. בנוסף לכך טוענות המערערות כנגד בסיס השכר הנמוך שנקבע לאלמנה. לטענתן יש להעמיד את בסיס שכרה על שילוש השכר הממוצע במשק ולכל הפחות על כפל השכר הזה. המערערות סבורות גם, כי בית המשפט קמא שגה משהורה על ניכוי קצבת שאירים כערכה ביום 28.2.2002 ולא ביום מתן פסק הדין (25.8.2002), זאת בעוד שכל הפסדי התמיכה חושבו לפי ערכם ביום מתן פסק הדין (לפי חוות הדעת האקטוארית שצורפה לסיכומי הערעור מדובר על ניכוי של 18,000 ש"ח נוספים, מעבר לניכוי עליו הורה בית המשפט קמא). לבסוף, טוענות המערערות כי בית המשפט שגה עת נמנע מלהורות על ניכוי מענקי הלימודים להם זכאים המשיבים על פי הוראת סעיף 8 לחוק משפחות חד הוריות התשנ"ב-1992. בתשובתן לערעור שכנגד, טוענות המערערות כי לא הוכח כי המנוח העניק לילדיו שירותי אב בפועל או כי ניתן לקבל תחליף בשכר לשירותים אלה. ממילא, כך לשיטתן, חורג הסכום שנפסק בגין ראש נזק זה מהמקובל והסביר בנסיבות העניין.

3.המשיבים (המערערים שכנגד) מלינים על הסכום הנמוך, להשקפתם, שנפסק להם בגין אובדן שירותי אב. לטענתם, שגה בית המשפט קמא עת קבע סכום של 60,000 ש"ח בלבד בנמקו זאת בכך שגם אילו היה נותר המנוח בחיים, היתה המשפחה נעזרת בעזרה חיצונית בשכר. לשיטתם, הפיצוי שהתבקש בבית המשפט קמא כלל רק את הסכומים שנכפו על המשיבים כתוצאה מהתאונה – ובהם עלויות העזרה בניקיון ובעבודות שהיה מבצע המנוח טרם מותו וכן עלויות שירותי שמרטף. אשר לטענות המערערות, לעניין בסיס שכרה של האלמנה, טוענים המשיבים כי לא יהיה באפשרותה לעבוד בהיקף של יותר מחצי משרה לאור מצבה המשפחתי. לעניין ניכוי קצבת השארים, סבורים המשיבים כי חוות הדעת האקטוארית שצורפה לסיכומי הערעור מהווה ראייה חדשה, שהוגשה ללא אישור ולפיכך יש לדחות את הטענה בעניין זה. גם את הטענה לעניין ניכוי מענקי לימודים לא ביססו המערערות, לדעתם, שכן, העובדה שהאלמנה היא אם חד הורית אינה מעניקה לה את הזכות למענקים אלו באופן אוטומטי ויש לפיכך, לשיטתם, להוכיח את זכאותה להם.

4.מצאנו צורך לבחון בערעור מקצת מן ההוראות הכלולות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי "יש לקבוע כי שכרו הממוצע של המנוח היה בשנת 1999 – 14,902 ש"ח ברוטו, ובניכוי 25% מס – 11,176.6 ש"ח נטו. סכום זה, משוערך להיום מ-6/99 (אמצע שנת 1999), עומד על סך של 14,000 ש"ח". בדרך חישוב זו נפל משגה. יש לשערך תחילה את סכום השכר ברוטו ומן הסכום המשוערך לנכות את מס ההכנסה המשתלם, בנתוני הניזוק, ביום מתן פסק הדין. שערוך השכר ברוטו, נכון ליום פסק הדין, מעמיד את שכרו של המנוח על הסכום של 12,194 ש"ח נטו. בית המשפט קובע אמנם כי "סכום זה כבר כולל את הפסד הפנסיה" - הוראה שאינה ברורה דיה - אלא שההוראה בפסק הדין מפנה, מכל מקום, לחישוב השכר נטו על-פי הנתונים שפורטו לעיל, וממילא נראה כי בית המשפט לא התכוון להוסיף או לגרוע מן הסכום המתקבל על פי דרך החישוב האמורה. על כן יש לתקן את בסיס השכר של המנוח המשמש לחישוב הפסדי התלות ולהעמידו כאמור על סכום של 12,194 ש"ח נטו לחודש. סכום זה מביא אותנו לחישוב נמוך מזה שנקבע בבית המשפט המחוזי בראש הנזק של הפסדי התלות, אלא שריבוי זה בפיצוי כמו גם התיקון שצריך לבוא בשערוך הניכויים, מתקזזים במיעוט הפיצוי שנפסק בגין ראשי הנזק האחרים ובסכום שעשוי היה להתווסף לחישוב הפסדי התלות כשמביאים בחשבון את סיכוייו של המנוח להתקדם במקום עבודתו ולקבל הטבות נוספות - כפי שהתברר במשפט.

התוצאה היא, על כן, שלא מצאנו בסופו של יום עילה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. הערעור והערעור שכנגד נדחים. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין