ע"א 8270/18 פלוני נ. פלוני

בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט צ' דותן ) מיום 16.9.2018 בת.א 61670-11-14 בגדרו חויבו המבקשים לשלם למשיבים פיצויים בסך של 9,523,716 ש"ח בגין נזקים שנגרמו למשיבה 1 כתוצאה מתאונת דרכים.

1.

משיבה 1 (להלן: המשיבה ) נפגעה בתאונת דרכים ביום 8.8.2013, כאשר חצתה כביש במעבר חציה ורכב הנהוג על ידי מבקש 1 פגע בה בחוזקה והטיח אותה על הכביש. כתוצאה מהתאונה נותרה המשיבה במצב וגטטיבי קבוע, כאשר היא משותקת בארבע גפיה ומוזנת דרך גסטרונום. המשיבים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי נגד מבקש 1 ומבקשת 2, אשר ביטחה את השימוש ברכב במועד התאונה.

2.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה באשר לתוחלת חייה הצפויה של המשיבה, כאשר שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט הגיעו למסקנות שונות. עקב כך, ציין בית המשפט המחוזי כי קיים קושי לקבוע את תוחלת חייה אך קבע לבסוף "פיצוי מעורב", דהיינו מלוא הפיצויים אשר נקבע כי מגיעים למשיבה לתקופה של 25 שנים בתשלום חד פעמי והסכום בעבור יתרת התקופה ישולם בתשלומים עיתיים עד אחרית ימיה. בסופו של דבר נקבע למשיבה פיצוי חד פעמי בגין ראשי נזק שונים לתקופה בת 30 שנים (ממועד התאונה ועד ליום 1.9.2043) בסך של 9,523,716 ש"ח ותשלומים עיתיים אשר ישולמו בסוף התקופה הועמדו על סך של 30,987 ש"ח. מהפיצוי החד פעמי הופחתו גמלאות הביטוח הלאומי אשר חושבו עד לתום מועד התשלום החד פעמי וכן תשלום תכוף שהוקדם למשיבה בסך של 341,525 ש"ח, כך שהיתרה שנותרה לתשלום הועמדה על סך של 6,880,808 ש"ח.

3.

ביום 21.11.2018 הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור מופנה כנגד הפיצוי החד פעמי שנפסק לטובת המשיבה; הפיצויים שנפסקו לטובת המשיבה בגין הפסדי שכר, טיפול תרופתי והזנה, הפסדי שכר למשיבה 3, אם המשיבה, וגמלת הניידות. עוד נטען כי יש לתקן את ההוראות שנתן בית המשפט המחוזי ביחס לתשלום העיתי. החיוב עליו נסב הערעור עומד על סך של 3,880,000 ש"ח.

4.

לצד הערעור המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שיעוכב חיובם לשלם את הסכום עליו נסב הערעור. המבקשים טוענים כי גבוהים הסיכויים שערעורם יתקבל. מבחינת שיקולי מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי הסכום שנפסק לטובת המשיבים הינו סכום גבוה, אשר המשיבים עשויים להתקשות להשיבו במלואו אם המבקשים יזכו בערעור. לצד זאת, הובהר כי אין חשש שלא ניתן יהיה להיפרע ממבקשת 2 במקרה של דחיית הערעור. עוד נטען, כי עיכוב הביצוע אינו צפוי לפגוע במשיבה מבחינה כלכלית, שכן מרבית הפיצוי צופה פני עתיד ולכן ייוותר בידיה סכום מספיק לצרכיה עד להכרעה בערעור.

5.

ביום 21.11.2018 הוריתי כי הבקשה מצריכה תגובה, ותגובת המשיבים הוגשה ביום 3.12.2018. בתגובה נטען כי יש לדחות את הבקשה. לשיטתם, סיכויי הערעור אינם גבוהים. בשולי הדברים נטען גם כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, וכי טענתם לפיה אם יזכו המשיבים בערעור יתעורר קושי להשיב את כספי הפיצוי נטענה בעלמא.

6.

לאחר ששקלתי את הבקשה הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבלה. אכן, ככלל, הגשת ערעור אינה טעם ראוי לעיכוב ביצועו של פסק דין (ראו למשל: ע"א 8413/17 בדרה נ' קווי הגליל שירות מוניות סדיר בע"מ (19.11.2017)). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה המכוונת לעיכוב ביצועו של סעד כספי (ראו למשל: ע"א 7288/18 המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" נ' פלוני (6.11.2018)). אולם יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. כאשר מדובר בסעד כספי משמעותי וקיים חשש – אף לכאורי – לכך שהתשלום ייצור מצב בלתי הפיך, ולצד זאת מדובר בעיכוב ביצוע חלקי שאינו צפוי לפגוע ברווחתו של הזוכה, תיטה הכף לטובת עיכוב ביצוע (ראו למשל: ע"א 3559/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (9.5.2017); ע"א 5802/17 הפניקס – חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.2017); 9386/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' פלוני (12.12.2017)).

בענייננו, הנסיבות תומכות בקבלת הבקשה, אף מבלי להידרש בהרחבה לסיכויי הערעור, שדי לומר כי אינם אפסיים. זאת שעה שהסכום שנפסק לטובת המשיבה נועד לתמוך באיכות חייה לאורך שנים וכמחצית מסכום הפיצוי שנפסק כבר שולם. משכך, עיכוב ביצוע חלקי אינו צפוי לפגוע בצרכים המידיים של המשיבה, עד למועד ההכרעה בערעור.

7.

על כן, אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע תשלום החיוב שעליו נסב הערעור, כאמור בפסקה 3, עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות.