ע"א 8272/16 י.מ.ש. השקעות בע"מ נ. מדינת ישראל - מנהל מע"מ

אף שהמערערת מכנה את חוות הדעת אותה הגישה ביום 18.1.2018 בכינוי "אסמכתא", ברור כי היא אינה בבחינת אסמכתא משפטית. אף אין חולק כי חוות הדעת לא הוגשה כראיה לערכאה הדיונית, שהרי היא נוצרה לאחר מתן פסק הדין. משכך, לא הייתה המערערת רשאית להגיש את חוות הדעת לתיק הערעור מבלי לקבל רשות לכך. הכללים בעניין זה ידועים ומוכרים ונוכח סד הזמנים בו אנו מצויים לא ראיתי לפרט.

ודוק: הגשתה של הכרעת הדין בהליך הפלילי לתיק בית המשפט בהתאם להחלטתי מיום 7.9.2017 בוודאי אינה יכולה להצדיק את אופן התנהלותה של המערערת. אדרבא, ניתן לתהות כיצד זה שהמערערת ראתה צורך להגיש בקשה (מוסכמת) להוספתה של הכרעת הדין כראיה נוספת, אך לא ראתה צורך להגיש בקשה דומה ביחס לחוות הדעת. אכן, גם אם סברה המערערת כי קיימת חשיבות בהגשת חוות הדעת, היה עליה לפעול בהתאם לסדרי הדין.

לא נעלמה מעיניי בקשת המערערת להותיר את ההכרעה בבקשה להוצאת חוות הדעת להכרעת ההרכב, ואולם לא מצאתי כל הצדקה לכך. רשמי בית משפט זה מורים, כדבר שבשגרה, על הוצאתן מהתיק של ראיות נוספות המוגשות שלא כדין, וזאת בשים לב לכלל שלפיו בעל הדין אינו רשאי להגיש את הראיה הנוספת כל עוד לא קיבל רשות לכך (וראו גם, הנחיה 7(ב)(3) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.11.2010). לא מצאתי טעם מבורר לחרוג מכך במקרה דנן (ויודגש כי הרשות להגיש את הכרעת הדין לתיק ניתנה כחריג לכלל האמור וזאת - כאמור בהחלטה מיום 7.9.2017 - בשים לב למהות הראיה ולהסכמת המשיבה).

אשר על כן, בקשת המשיבה מתקבלת. המזכירות תוציא מן התיק את כתב בי הדין מיום 18.1.2018 הנושא כותרת "הודעה על צירוף אסמכתא שיש לה מרכזיות וחשיבות מיוחדת בהליך", ותשיב אותו למערערת. המערערת תישא בהוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת המשיבה.