ע"א 8361/10 דניאל מור יוסף נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

השופט י' עמית :

1.

המערער, יליד 1959, נפגע ביום 20.2.2003 בתאונת דרכים קלה לכאורה, במהלכה ספג המערער "צליפת שוט" ולאחר התאונה סירב להתפנות לבית החולים. למחרת הגיע המערער בעצמו לבית החולים, כשהוא מתלונן על כאבי צוואר וגב תחתון, ואושפז למשך 3 ימים.

2.

במסגרת תביעתו של המערער לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מינה בית המשפט ארבעה מומחים רפואיים שקבעו נכותו הצמיתה של המערער כלהלן:

פרופ' גנאל בתחום האורתופדי העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על 20%, מחצית הנכות (10%) בשל מצב קודם ומחצית הנכות (10%) בגין החמרה בעקבות התאונה. לאחר שהוצגו למומחה מסמכים עדכניים, בדק המומחה את המערער פעם נוספת והוסיף למערער 5% נכות בגין הגבלה קלה ביותר בטווח תנועות ע"ש מתני.

פרופ' בנטל בתחום הנוירולוגי העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על 5%.

פרופ' מסטר בתחום הנפשי העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על 10%, אך בית משפט קמא לא קיבל את חוות דעתו, משנתברר בחקירתו הנגדית כי סבר

שהמערער סבל מזעזוע מח בתאונה, למרות שמכל המסמכים הרפואיים עולה כי לא נחבל כלל בראשו, ולא סבל מאיבוד הכרה. עם זאת, הכיר בית משפט קמא כי נותרה למערער נכות רפואית בתחום הנפשי בשיעור 5% בשל תסמונת בתר-חבלתית.

פרופ' מרשק בתחום הא.א.ג. העמיד נכותו הצמיתה של המערער בשיעור 10% בגין טנטון מתמיד ו-10% נוספים בגין סחרחורת קלה.

לאור האמור לעיל, העמיד בית משפט

קמא את נכותו הרפואית המשוקללת של המערער בגין התאונה על 36%. אציין כי כל המומחים, למעט פרופ' מרשק, נחקרו ב בית משפט קמא על חוות דעתם.

3.

בית משפט קמא דחה את טענותיו של המערער כי אינו מסוגל לעבוד מאז התאונה לאחר שהתרשם כי טענותיו נטענו על דרך ההפרזה, וכי המערער "בחר לעשות את התאונה קרדום לחפור בו". המערער לא ניסה כלל לעבוד לאחר התאונה, בהעדיפו לקבל תגמולי ביטוח מחברת ביטוח פרטית בה היה מבוטח, ומתוך תקווה לקבל פיצויים מוגדלים במסגרת התביעה. בית משפט קמא עמד על כך שהמערער שוחרר בשעתו מצה"ל בפרופיל 21 ולא שירת שירות סדיר מלא, כי ישב תקופות מסויימות במהלך חייו כאסיר והורשע בפלילים, וכי בעשר השנים שקדמו לתאונה החליף שלושה עשר מקומות עבודה כשכיר, ובמשך כשנתיים עבד גם כעצמאי. המערער לא הציג בפני בית משפט קמא במה עבד בעבר ולא העיד מי ממעסיקיו לשעבר.

את נכותו התפקודית, וליתר דיוק, את הפסד כושר השתכרותו של המערער, העמיד בית משפט קמא על 36%, כשיעור נכותו הרפואית המשוקללת, בציינו כי "בקביעה זו עושה אני חסד עם התובע [המערער – י.ע.], שלא זכה לאמוני המלא". זאת, למרות שהתרשם כי המערער לא ניסה כלל להקטין את נזקיו ולמצוא עבודה במומו מאז התאונה, ולמרות שבחודש יולי 2003 קבע רופא תעסוקתי שהמערער יכול לחזור לעבודתו כנהג.

4.

בית משפט קמא בחן את השתכרותו של המערער בעבודתו ברשות שדות התעופה, שם החל לעבוד בחודש ינואר 2002, כשנה לפני התאונה. שכרו הממוצע של המערער בחצי השנה שקדמה לתאונה עמד על 5,827 ₪. בהתאם לכך, פסק בית משפט

קמא פיצוי למערער בגין הפסדי שכר בעבר (בהכירו ב-7 חודשי אי כושר מלא). בגין הפסדי השתכרות לעתיד העמיד בית המשפט

את שכרו של המערער על 8,500 ₪ נטו, בהתחשב בכך שהמערער יכול היה להתקדם בעבודתו.

5.

המערער טען כי הוא מתקשה לבצע פעולות יומיומיות וכי הוא נאלץ להסתייע בבני משפחתו ובקרוביו בהיותו ערירי ואין לו משפחה קרובה למעט אחיו ואחיותיו. בית משפט קמא עמד על כך שהמערער נצפה על ידי חוקר פרטי כשהוא מהלך לבדו ללא סיוע, רוכש קניות במרכול, מסתפר ועוד, בניגוד לרושם של "שבר כלי", כפי שניסה המערער להצטייר. משכך, העמיד בית משפט קמא את היקף עזרת צד ג' לפי כ-3.5 שעות עזרה לשבוע.

6.

בסופו של יום פסק בית משפט קמא למערער את הסכומים הבאים:

הפסדי השתכרות בעבר – 282,741 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד – 468,045 ₪.

הפסדי פנסיה – 70,000

₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 30,000

₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד –

150,000 ₪.

הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד – 40,000

₪.

נזק לא ממוני – 70,435

₪.

סה"כ

–

1,111,221 ₪ .

מסכומים אלה הפחית בית משפט קמא חלק יחסי של תגמולי מל"ל (נכות כללית) בהתחשב בכך שחלק מנכויותיו של המערער אינן קשורות לתאונה.

על פסק הדין נסב הערעור שבפנינו.

7.

המערער הלין על כל תג ותג בפסק דינו של בית משפט

קמא, החל מהנכות הרפואית שנקבעה, דרך הנכות התפקודית וכלה בשיעור הפיצויים כמעט בכל אחד מראשי הנזק. לטענת המערער, שגה פרופ' גנאל בחוות דעתו ושגה פרופ' בנטל בכך שהתעלם ממסמכים מעודכנים, והיה על בית המשפט להיעתר לבקשתו להיבדק פעם נוספת על ידי פרופ' בנטל. לטענת המערער, היה על בית המשפט

לראותו כמי שאיבד לחלוטין את כושר השתכרותו ובהתאם לכך לפסוק לו הפסדי שכר מלאים לעבר ולעתיד. המערער הלין על כך ש בית משפט קמא לא העמיד את בסיס השכר על סכום גבוה יותר, בהתעלמו מהסיכויים להשבחת שכרו במקום עבודתו ולסיכוייו להפוך לעובד קבוע ברשות שדות התעופה, נוכח קשריו האישיים במקום העבודה (המערער טען ב בית משפט קמא כי אחותו שעובדת ברשות שדות התעופה היא ש"סידרה" לו את מקום העבודה).

8.

אומר בקצרה כי לא מצאתי ממש בערעור. הפיצוי שנפסק למערער אינו חורג למעלה או למטה מהפיצוי הכולל הראוי בנתוני התיק, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא (לקווים המנחים לגבי התערבות ערכאת ערעור בסכומי פיצויים ראו בתיקי נזיקין ראו פסק דיני בע"א

148/10 741/10

יוסף כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ

(לא פורסם, 12.10.2010)).

המערער מיצה עד תום את זכויותיו הדיוניות, שלח שאלות הבהרה למומחים, נבדק פעם נוספת, ולבסוף גם זימן את המומחים להיחקר על חוות דעתם. אשר לטרונייתו של המערער על כך שלא נבדק פעם נוספת על ידי פרופ' בנטל, הרי שפרופ' בנטל עצמו הבהיר בחקירתו הנגדית כי אין טעם בבדיקה חוזרת. אזכיר כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות ככלל, ובהערכת עדותם של מומחים בפרט. בית משפט קמא רשאי היה שלא לאמץ במלואה את חוות דעתו של המומחה בתחום הנפשי, ולא למותר להזכיר את ההלכה הידועה לפיה בית המשפט הוא הפוסק האחרון בקביעת שיעור הנכות (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ , פד מז(5) 170 (1993); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.11.2005); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל , פ"ד נח(2) 583 (2004)).

9.

התמונה המצטיירת מפסק דינו של בית משפט

קמא היא כי אין בסיס לטענתו של המערער כביכול איבד לחלוטין את יכולת השתכרותו. נוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, ומשלא מצא בית משפט קמא ליתן אמון במערער, דומני כי בית משפט

קמא אף הלך לקראתו בכך שזיהה את נכותו התפקודית עם נכותו הרפואית, ובכך שהעמיד את שכרו לעתיד על 8,500 ₪ למרות עברו התעסוקתי והיותו עובד ארעי בעת התאונה.

10.

סופו של דבר, שדין הערעור להידחות. המערער ישא בשכר טרחת המשיבות בסך 23,200 ₪.