ע"א 8383/99 בנימין לומברזו, ד"ר נ. מדינת ישראל, משרד הבריאות

השופטת ד' ביניש:

המערער הינו רופא שיניים, אשר קיבל את הכשרתו המקצועית ואת רשיונו לעסוק ברפואת שיניים בצרפת. בשנת 1986 עלה המערער ארצה, ובשנת 1987 קיבל היתר זמני לעיסוק ברפואת שיניים לתקופה בת שנה. בשנת 1992 חודש ההיתר הזמני לתקופה נוספת. לקראת חידוש רשיונו של המערער בשנת 1993 הגיע למשרד הבריאות מידע בדבר מצבו הנפשי של המערער לפני עלותו לישראל. בעקבות מידע זה, זומן המערער בסוף שנת 1992 לוועדה רפואית פסיכיאטרית (להלן: הוועדה) לצורך בדיקת כושרו, וזאת מכוח סמכותו של מנכ"ל משרד הבריאות לפי סעיף 26(א) לפקודת רופאי השיניים [נוסח חדש], התשל"ט1979- (להלן: הפקודה). הוועדה החליטה בשנת 1993 כי אין להעניק למערער רשיון לעסוק ברפואת שיניים, וכי עליו להפקיד את רשיונו הזמני בלשכת הבריאות המחוזית. לאחר החלטה זו, דנה הוועדה מספר פעמים בעניינו של המערער, ואישרה מתן רשיונות זמניים לתקופה של שנה כל פעם, תוך כוונה לקיים מעקב פסיכיאטרי מסודר אחר המערער. במאי 1997 דנה הוועדה בעניינו של המערער פעם נוספת. הוועדה התייחסה למצבו הנפשי של המערער בעבר, אך קבעה כי: "מתקבלת תמונה של יציבות ללא תלונות או ביטוי של הפרעות נפשיות בולטות". לפיכך החליטה הוועדה כי אין מניעה להעניק למערער רשיון קבוע לעסוק ברפואת שיניים.

בינתיים, התברר כי בדצמבר 1996 הוגשה תלונה כנגד המערער על-ידי אחת ממטופלותיו, ובהתאם למקובל, נתבקש המערער על-ידי משרד הבריאות להגיב על תלונה זו. יצוין כי הגשת התלונה וההתפתחות שבאה בעקבותיה לא היתה בפני הוועדה, שעה שהחליטה במאי 1997 כי אין מניעה למתן רשיון קבוע למערער לעיסוק ברפואת שיניים. תגובתו של המערער לתלונה נראתה למופקדים על הנושא במשרד הבריאות תמוהה בצורתה ובתוכנה, ובלתי רלוונטית לתלונה. לפיכך נתבקש המערער פעם נוספת במהלך שנת 1997 להגיב על התלונה. והוא אכן השיב בכתב. התלונה אשר ייחסה למערער התנהגות של צעקות, קללות ואיומים על המטופלת שלו, וכן שתי תגובותיו של המערער בכתב לנטען בתלונה נראה, בעיני הממונים במשרד הבריאות כמעוררות חשש שמא המערער עדיין סובל מבעיות נפשיות. לפיכך, החליט מנכ"ל משרד הבריאות בהתאם לסמכות המסורה לו לפי סעיף 26(א) לפקודה לזמן את המערער פעם נוספת לוועדה רפואית. החלטה זו נתקבלה לאחר התייעצות עם ד"ר י' בר-אל, אשר שימש כיו"ר הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המערער בעבר, ואף עמד בראש הוועדה שאישרה בשנת 1997 מתן רשיון קבוע למערער לעסוק ברפואת שיניים. כנגד ההחלטה לזמן את המערער לוועדה הרפואית מופנה הערעור שבפנינו.

הערעור הוגש בידי עורך-דין מטעמו של המערער, והועלו בו טענות כנגד עצם ההחלטה לזמן את המערער בפני הוועדה הרפואית, מבלי שזומן לשימוע מוקדם בטרם נפלה ההחלטה האמורה. מהטענות בכתב עולה עוד כי המערער טוען שהוא נדרש להתייצב מדי פעם בפעם בפני הוועדה, מבלי שיש לכך בסיס מלבד שמועות הרודפות אותו. בפנינו הופיע היום המערער כשאינו מיוצג, וחזר על כך שהוא נרדף מטעמים לא ענייניים, שגרמו לחשדות בלתי מבוססים נגדו עוד כששהה בצרפת.

עיינו בתשובת המדינה, בנימוקים להחלטתו של משרד הבריאות ובתשובות בכתב של המערער לתלונות שהוגשו נגדו. כל אלה הניחו את דעתנו כי ההחלטה לזמן את המערער לוועדה הרפואית ניתנה משיקולים עניינים, ועל-פי הסמכות הנתונה בחוק למנכ"ל משרד הבריאות. נוסיף עוד כי על-פי הכללים אשר הותוו לעניין זה בפסיקתנו (ראו: ע"א 120/79 אינגמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 113, 121), לא היתה מוטלת חובה על המנכ"ל לקיים למערער שימוע מוקדם ולאפשר לו להשמיע טענותיו באשר לעצם ההחלטה לזמנו לוועדה הרפואית. החלטת המנכ"ל לזמן את המערער לא נתקבלה רק על-יסוד תלונה אחת של מטופלת. השתלשלות העובדות שקדמה להחלטה, החומר שהצטבר במשרד הבריאות וכן ההתייעצות המקצועית שנערכה בטרם נתקבלה ההחלטה האמורה, הניחו תשתית מספקת להחלטת המנכ"ל. בנסיבות אלה, ונוכח ההליכים שקדמו לקבלת ההחלטה, לא נדרש בירור מוקדם נוסף עם המערער.

אשר על כן הערעור נדחה.