ע"א 8393/00 מי גולן אנרגיית רוח בע"מ נ. כור מתכת בע"מ

זו נסמכת בעיקרה על הטעם הדיוני, שדי בו כדי לתמוך אותה.

המישור הדיוני

7.פסק הדין, אשר ניתן במסגרת בקשה לאישור עיקול, קובע כי העיקול תקף כנגד מי גולן בתורת "חייבת" כלפי כור מתכת, בהסתמך על הקביעה כי החייבת על פי החוזה עם כור מתכת היא חב' ואן רינן, ואילו ואן רינן ומי גולן חד הם, משישנה זהות ממשית בין שני גופים אלה באופן שאינו מצדיק הפרדה ביניהן, חרף היותם תאגידים נפרדים במישור הפורמלי. מסקנה זו אינה יכולה לעמוד במישור הדיוני מהטעמים הבאים:

התביעה העיקרית בת.א. 224/93 (להלן – "התביעה הראשונה") שבמסגרתה הוגשה בקשת אישור העיקול הוגשה על ידי כור מתכת כנגד ואן רינן ומנהלה גבאי. עיקרה של התביעה בחיובם ביחד ולחוד לשלם את סכום החשבוניות שהגישה כור מתכת בעבור אספקת המוצרים שהתחייבה לייצר ולספק על פי החוזה ביניהם. הבקשה לצו עיקול הוגשה במסגרת התביעה הראשונה ובמסגרתה נתבקש עיקול כספים המוחזקים אצל מי גולן בעבור ואן רינן. הנחה זו עומדת בתשתית צו העיקול שניתן, והבקשה לאישור העיקול שהוגשה (מוצג ד' לסיכומי מי גולן). בקשת אישור העיקול במתכונת זו היא התשתית והמסגרת הדיונית להליך שלפנינו. במסגרתה הגישה מי גולן בתורת מחזיקה כתב תשובה המפרט את טענותיה לפיהן אין היא מחזיקה בכספים המגיעים לואן רינן ולכן יש לבטל את צו העיקול כלפיה. בכתב תשובתה מפרטת מי גולן אלו כספים כבר שילמה לואן רינן קודם לקבלת צו העיקול ומדוע אינה חייבת לה כספים נוספים במועד הקובע.

8.בעקבות ההסדר בין ואן רינן וגבאי לבין כור מתכת אשר הביא למתן פסק דין בתביעה העיקרית בין הצדדים לה, בקשה כור מתכת לתקן את התביעה הראשונה על דרך הוספת מי גולן כנתבעת נוספת, וזאת לצורך פתיחת חזית חדשה לתביעה שעניינה הוכחת קיומה של חבות ישירה של מי גולן כלפיה בעילות של הרמת מסך בין שתי החברות ותרמית של מי גולן כלפיה. נסיון זה לפתיחת חזית חדשה לא צלח משבקשתה של כור מתכת נדחתה על ידי בית המשפט בהחלטה מיום 2.6.96. הדיון באישור העיקול במסגרת תביעה זו נותר, איפוא, כפי שהיה במקורו, כשבבסיסו ההנחה כי החבות החוזית כלפי כור מתכת היא של ואן רינן וגבאי וכי מי גולן עשויה, לכל היותר, להיות במעמד של "מחזיקה" בכספים המגיעים לואן רינן לצורך עיקולם בידי כור מתכת. ואמנם, מאוחר יותר ב-1999 הגישה כור מתכת תביעה נפרדת בת.א. 2576/99 לפיצויים כנגד מי גולן וחלק מבעלי מניותיה בעילת תרמית והרמת מסך בינה לבין ואן רינן (להלן – התביעה השניה). ההליך בתביעה זו בינתיים הושהה עד להכרעה בהליך שלפנינו.

9.בנסיבות המתוארות, התשתית הדיונית לבירור הבקשה לאישור העיקול כפי שהצדדים עצמם הגדירו אותה היא כי מי גולן משיבה לבקשה לא בתורת חייבת אלא לכל היותר בתורת מחזיקה של כספים המגיעים לואן רינן. משהיא כפרה במעמדה כ"מחזיקה" בנסיבות הענין, היה צורך להכריע בשאלה זו. במסגרת דיונית זו לא היה מקום לבירור שאלת חבותה הישירה של מי גולן לכור מתכת בעילה של זהות עסקית-כלכלית בינה לבין ואן רינן. מסקנה זו נובעת מהגדרת המסגרת הדיונית של התביעה הראשונה ושל בקשות העיקול. היא מתחייבת מן העובדה כי בקשת כור מתכת לתקן את התביעה הראשונה על דרך פתיחת חזית דיונית חדשה נגד מי גולן לצורך הוכחת עילות תביעה ישירות כלפיה נדחתה. היא מתחזקת נוכח העובדה כי כור מתכת עצמה הכירה בכך שהתביעה הראשונה אינה אמורה לתת מענה לשאלת היחס בין ואן רינן למי גולן ככל שהדבר נוגע לזיהוי הגורם החוזי החב בחבות העיקרית ישירות כלפיה, וברי כי בקשות העיקול לא היו מכוונות לברר שאלות אלה. לפיכך היא הגישה את התביעה השניה, שתכליתה לברר סוגיות אלה על כל רבדיהן.

10.יתר על כן: טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה על מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בענין (רע"א 8472/98 הסתדרות כללית נ' מושב מולדת,

פד"י נא(1) 61, 65). גם טענת תרמית מחייבת פירוט מיוחד וראיות כבדות משקל במיוחד (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל בע"מ , פד"י מ(1) 589, 598; 606; ע"א 373/89 מסרי נ' חלף פד"י מה(1) 729; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פד"י מז(2) 605, 615; ע"א 5663/90 הספקה, חב' מרכזית לחקלאים בע"מ

(בפירוק)

נ' גרוס,

פד"י מח(4) 866, 875). מכאן שבירור טענות מסוג זה מחייב תשתית טיעונים מלאה ומסכת ראיות נרחבת ובעלת משקל שכנוע רב.

11.והנה, פסק הדין בבקשה לאישור העיקול מתבסס רובו ככולו על עילות התרמית והרמת המסך שאותן פסל בית המשפט כענינים שיש לבררם בתביעה העיקרית הראשונה וזאת מבלי שמי גולן משמשת צד עיקרי בהליך, וכאשר תוצאת פסק הדין היא חיובה כחייבת עיקרית על פי חוזה שלא היתה צד לו. לעומת זאת, הוא לא דן בנושא שעמד במוקד הבקשה לאישור העיקול והוא – האם ניתן לעקל סכומי כסף בידי מי גולן בתורת "מחזיקה" של סכומים המגיעים ממנה לואן רינן. נותרנו, אפוא, במצב בו מחד, ניתנה הכרעה בענין מרכזי שעמד מחוץ למסגרת הדיונית שהותוותה על ידי הצדדים, ומאידך, לא הוכרע הנושא העיקרי שהצריך הכרעה בתחומי אותה מסגרת.

החריגה האמורה פגמה בזכויות דיוניות בסיסיות של מי גולן במובנים הבאים: המתכונת הדיונית שבבסיסה עמדה בקשת אישור העיקול לא כללה מטבע הדברים פירוט טענות כלשהו מצד כור מתכת שתכליתן לבסס חבות ישירה של מי גולן כלפיה. טענות אלה, אילו נטענו, היו אמורות לחייב פירוט רב במיוחד, משהן כללו, בין היתר, טענות שעיקרן תרמית. גם טענות המתייחסות להרמת מסך בין שני תאגידים מצריכות טיעון עובדתי מפורט שיש בו כדי לאפשר לצד שכנגד – ובמקרה הזה מי גולן - להתגונן באופן מלא כנגדן. כאן לא נעשה דבר מכל אלה.

מי גולן מצאה עצמה, מבלי משים, בהליך דיוני בו הובאו ראיות מראיות שונות אשר חרגו באופן מהותי מהמיתחם הדיוני שנקבע בלא שיכלה לדעת מראש מה הטענות הנטענות כלפיה ולגבש את קו הגנתה באורח מלא והוגן. יש אף לזכור כי המשמעות האמיתית מהסטייה הדיונית שארעה, וכעולה מקביעות בית המשפט, היא כי במקום שעל פי המסגרת הדיונית המקורית כפי שהותוותה, מי גולן עשויה, לכל היותר, להיות כפופה לצו עיקול בתורת מחזיקה בכספים המגיעים לואן רינן, הרי על פי קביעות פסק הדין היא הפכה חייבת עיקרית כלפי כור מתכת, שעל כספיה שלה מוטל העיקול. כל זאת, מקום שבפתח ממתינה תביעה עיקרית (שניה) שהגישה כור מתכת להוכחת טענות התרמית והרמת המסך כלפי מי גולן כחייבת עיקרית שטרם היה סיפק לנהלה ובלא שהזכויות הדיוניות של הצדדים לה בבירור טענות אלה קיבלו ביטוי כלשהו. תוצאה כזו קשה לקבל.

12.ומכאן לשאלה האם הסכימה מי גולן במפורש או במשתמע להרחבת החזית כאמור באופן שניתן לראותה כמושתקת לטעון לחריגה דיונית של בית המשפט ממסגרת כתבי הטענות בבקשה לאישור העיקול?

התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. כאמור, כתבי הטענות בבקשה לא התייחסו כלל לטענות התרמית ולהרמת המסך כלפי מי גולן. בא כוח מי גולן חזר והתנגד לאורך הדיון כולו לשינוי חזית ולהרחבת יריעת הדיון לשאלות שלא נכללו בבסיס הבקשה. בכתב הערעור הוא מונה אחת לאחת את כל ההזדמנויות במהלך המשפט בהן טען כנגד הרחבת החזית, אולם קולו לא נשמע (ראה, למשל, פתיחה לתצהיר עדות ראשית של מנהל מי גולן ד"ר מלמד; הצהרת ב"כ כור מתכת בעמ' 25 (שורות 6-9) לפרוטוקול מיום 9.2.98, לפיה "עילת המשפט הזה להוכיח שלאחר הטלת העיקול הועברו כספים ממי גולן לחברת ואן רינן, בניגוד מוחלט לצו ביהמ"ש... אנו לא מכינים משפט אחר אנחנו מעידים את העדויות הרלבנטיות והמסמכים הרלבנטיים לתיק זה" והחלטת בית המשפט לדחות את התנגדות ב"כ מי גולן על יסוד תשובת ב"כ כור מתכת; כמו כן עמ' 4; עמ' 117; עמ' 120; עמ' 149; עמ' 154; עמ' 172 לפרוטוקול). בית המשפט לא נתן החלטה מיוחדת בדבר הרחבת חזית, אלא היא הורחבה בפועל במסגרת פסק הדין, המהווה למעשה הכרעה בתביעה שלא הונחה לפניו. הראיות שהובאו בפניו אמורות היו לשפוך אור על השאלה האם מי גולן מחזיקה בידיה כספים המגיעים לואן רינן וכן על השאלה האם יש ממש בטענת כור מתכת כי היא הפרה את צו העיקול שניתן נגדה בכך שהעבירה כספים לואן רינן חרף קיום צו עיקול. כל זאת, להבדיל מאשר בשאלה אם מי גולן עצמה חבה ישירות כלפי כור מתכת. ואמנם, בא כוח כור מתכת בסיכומיו בפנינו הודה כי מעמדה של מי גולן בבקשה לאישור עיקולים הוא כשל "מחזיקה", בעוד בתביעה השניה מעמדה כנתבעת והוא עצמו ער לשוני המהותי הנטען במעמדה של מי גולן בכל אחד מהליכים אלה (סיכומיו, שם, בסעיף 20).

13.פועל יוצא מכל אלה הוא כי לא ניתן היה לבחון את מעמדה של מי גולן בתורת נתבעת ובתורת חייבת עיקרית כלפי כור מתכת בהליך לצורך אישור עיקול שבו כלל לא יוחס לה מעמד כזה ומערכת הטיעונים ההדדית לא תועלה לנתיב טיעון כזה.

14.על רקע מכלול נסיבות אלה, קביעות פסק הדין מהוות פגיעה דיונית במי גולן, אשר לא ניתן לה יומה להתגונן כראוי לטענות קשות שהועלו כלפיה, ובתוכן טענות תרמית וקנוניה להונות את כור מתכת, עד כדי קביעה כי פעילותה העיסקית ביחס לואן רינן היוותה "חזיון תעתועים ומצג שוא מתוך מטרה להונות את התובעת". גם התוצאה הכספית-כלכלית הנובעת מכך היא קשה, בהניחה כי חובה החוזי של ואן רינן לכור מתכת הוא למעשה חובה של מי גולן. תוצאה כזו בנסיבות הענין אינה יכולה לעמוד. כרוכה בה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי וחריגה מהותית מסדרי הדין המבטאים את הצורך לא רק להבטיח את זכות המתדיין להליך הוגן אלא גם לנהלו בנתיב הנכון והיעיל לחשיפת האמת. יפים לכאן דבריה של השופטת דורנר בבג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות , פד"י מח(3) 1, 6-8:

"מטרת סדרי הדין המבטאים את כללי הצדק הטבעי היא לא רק להבטיח את זכות המתדיין להליך הוגן אלא גם לקבוע את הדרך היעילה לחשיפת האמת. בין שתי המטרות קיימת זיקה הדדית. משפט הוגן, שבגדרו ניתן לכל צד להביא את ראיותיו, להציג את עמדתו וכן להתגונן בפני הראיות הסותרות ולהשיב לטענות נגדו, מאפשר בירור נאות של העובדות."

(השווה גם ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית , כרך א', עמ' 56).

במקרה זה, לא עמד ההליך שהתקיים במבחנים שנועדו להגן על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים. במצב דברים זה, דין פסק הדין להתבטל אף בלא כניסה לגופן של הקביעות שנקבעו בו בין במישור קביעת העובדות ובין במסקנות המשפטיות שהוסקו מהן.

15.מעבר לנדרש, אציין לגופן של קביעות בית המשפט קמא כי ספק בעיני אם הממצאים העובדתיים שנקבעו, גם בהנחה כי הם מעוגנים היטב בראיות מהימנות שהובאו, מחייבים את המסקנה כי זה המקרה בו על בית המשפט להרים את מסכי שני התאגידים ולראות בהם ישות עיסקית אחת, עד כדי ייחוס לאחד את חובו של השני. עם זאת אין מקום וצורך להכריע בשאלה זו ובטענת התרמית בגדר ערעור זה והרי תלויה ועומדת התביעה השניה בשאלות אלה שטרם התבררה. כן יש להשאיר בסימן שאלה את מידת המשקל והמהימנות שראוי לייחס לעדותו המרכזית של גבאי, אשר בית המשפט קמא השתית עליה את עיקר קביעותיו באשר לאחריות מי גולן לחוב החוזי כלפי כור מתכת. גבאי מעיד על עצמו כי היה היוזם העיקרי למעשי הקנוניה כלפי כור מתכת. בד בבד עם כך יש לו עניין ברור לגלגל כיום את חובה החוזי של ואן רינן לשכמה של מי גולן, מן הטעם הנראה לעין כי במי גולן שותפים בעלי מניות עיקריים אחרים (בשיעור 60%) כך שגלגול החוב על שכמה של חברה זו מוריד משכמו שלו חלק ניכר מהנטל הכספי של החוב שהיה מוטל עליו אלמלא כן. כמו כן, בהסכם בין גבאי לבין כור מתכת שעל יסודו ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, התחייבה כור מתכת להימנע ממימוש פסק הדין נגדו ונגד ואן רינן במידה שתזכה בתביעתה נגד מי גולן. על רקע זה מובן עניינו של גבאי לערב את מי גולן בקנוניה המיוחסת לואן רינן כלפי כור מתכת, ולהביא לתוצאה כי ואן רינן ומי גולן חד-הם לצורך זיהוי הגורם החייב בחבות החוזית כלפי כור מתכת. בנסיבות אלה יש צורך בבחינה רחבה, מעמיקה וזהירה של חומר הראיות כולו כדי לברר את מכלול השאלות הקשורות במערכת היחסים בין שני התאגידים והשלכת עניין זה על החבות החוזית כלפי כור מתכת, וזאת לאחר מתן הזדמנות מלאה לכל הצדדים לערוך את קווי טיעונם במסגרת תביעה עצמאית שנועדה לבררן, ולהביא את ראיותיהם תוך מימוש מלא של זכויותיהם הדיוניות.

סוף דבר:

16.אציע לחברַי לקבוע כדלקמן:

(1) ערעורה של מי גולן יתקבל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יתבטל. ערעורה הנגדי של כור-מתכת יידחה.

(2) הענין יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן החלטה בנושא הבקשה לאישור העיקול במתכונתה המקורית, קרי: בהקשר לשאלה האם מי גולן החזיקה בכספים המגיעים לואן רינן במועד הקובע. בידי בית המשפט המחוזי לשקול אפשרות איחוד הליך הבקשה לאישור העיקול עם התביעה השניה בת.א. 2576/99 התלויה ועומדת בין כור מתכת למי גולן לבירור עילות התרמית והרמת המסך.

(3) כור מתכת תשלם למי גולן את הוצאות המשפט בשתי הערכאות וכן שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בשיעור 40,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיא (בדימוס) ש' לוין:

אני מסכים.

המשנה לנשיא (בדימוס)

השופט (בדימוס) י' אנגלרד:

אני מסכים.

ש ו פ ט (בדימוס)

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.