ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ. פלוני

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.1.2015 (ת"א 44261-06-13, השופט מ' רניאל ).

2.

המבקשת, פנורמה הצפון חברה לבניה בע"מ, היא חברה קבלנית אשר הקימה מגדל דירות בעיר פתח-תקווה (להלן: הבניין ). המשיבים רכשו מהמבקשת דירה בבניין. המשיב 1 הוא חסוי בעל נכות של 100%, השרוי במצב של חוסר הכרה ומשותק בארבע גפיים. המשיב 2, שהוא אביו של המשיב 1, משמש כאפוטרופוס שלו, מתגורר עמו ומטפל בו בעזרתם של עובדי סיעוד.

3.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המבקשת בטענה כי היא הפרה את ההסכמה בין הצדדים להקצות למשיבים חניית נכה במבוא הבניין ליד המעלית, בנוסף לשתי חניות אחרות שהוקצו להם ושהשימוש בהן מבוסס על הפעלתו של מכפיל מכאני (חניה בשתי קומות). לטענת המשיב 2, הוא הבהיר למבקשת כי ירכוש את הדירה רק בתנאי שיקבל חנייה נוספת כאמור, שלה הוא זקוק בשל נכותו של המשיב 1.

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בקבעו כי בין הצדדים אכן סוכם שהמשיבים יקבלו חנייה נוספת (שלישית במספר), כנטען על-ידם. בית המשפט המחוזי קבע כי בטופס ההרשמה שעליו חתם המשיב 2 ביום 18.9.2009 (להלן: טופס ההרשמה ) צוין כי למשיבים תוקצה "חנייה מס' 2". בית המשפט המחוזי קיבל את עדותו של המשיב 2 כי נציגת המכירות מטעם המבקשת (להלן: נציגת המכירות ) הסכימה כי הכוונה בכך הייתה כי למשיבים תוקצה, בנוסף לשתי החניות הרגילות, גם חניית נכה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המשיב 2 בעניין זה לא נסתרה, נוכח העובדה שנציגת המכירות לא הובאה לעדות.

5.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אמנם להסכם המכר שנחתם בין הצדדים ביום 30.9.2009 צורף תשריט שעליו חתם המשיב 2 והתייחס רק לשתי חניות עם מכפיל מכאני, שסומנו כחניות מס' 117 ו-118. אולם, כך נקבע, אין לראות בחתימה זו משום ויתור מטעם המשיבים על חניית הנכה הנוספת שהובטחה למשיב 2 במסגרת טופס ההרשמה. בית המשפט המחוזי הוסיף והצביע על כך שהמשיב 2 דרש לקבל את החנייה הנוספת בעת מסירת הדירה וגם לאחר מכן.

6.

בית המשפט המחוזי ציין כי לאחר החתימה על הסכם הרכישה הגיש המשיב 2 לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן בקשה לאישור של רכישת הדירה עבור המשיב 1 (תמ"ש 44110/02, השופט נ' נחמני ) (להלן: הבקשה לבית המשפט לענייני משפחה ), וכי בבקשה זו לא צוין כי למשיבים הוקצתה חניית נכה נוספת (ונזכרו רק שתי חניות). יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ישנם פרטים נוספים שאפיינו את הדירה ולא צוינו בבקשה זו, כגון: מחסן ומרפסת שמש, ולכן אין ללמוד ממנה על הסכמות הצדדים.

7.

בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי הורה למבקשת להעמיד לרשות המשיבים חניית נכה בבניין בתוך 30 יום ממתן פסק דינו. כמו כן, הורה בית המשפט המחוזי למבקשת לשלם את האגרה ששילמו המשיבים וכן חייב אותה בתשלום שכר טרחת עורכי הדין של המשיבים בסך של 11,800 שקל.

8.

להשלמת התמונה יצוין כי עוד קודם להגשת התביעה על-ידי המשיבים, עיריית פתח-תקווה הקצתה עבורם חנייה לרכב נכה בכניסה לבניין וחנייה זו משמשת אותם עד היום.

9.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובד בבד עמו הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור.

10.

לטענת המבקשת, סיכויי הערעור שהגישה הם טובים. המבקשת טוענת כי הסכם המכר והתשריט שעליהם חתם המשיב 2 הם ברורים ומקנים למשיבים שתי חניות בלבד (חניות מס' 117 ו-118). בנסיבות אלה, כך נטען, אין כל צורך להידרש לנסיבות חיצוניות על מנת להשלים את ההוראות שנכללו בהסכם המכר. המבקשת מוסיפה וטוענת כי טופס ההרשמה אינו מחייב את הצדדים ובוטל במסגרת סעיף 9 להסכם המכר. עוד טוענת המבקשת כי המשיב 2 ידע כי אשת המכירות אינה מוסמכת לחייב את המבקשת, וכי עניין זה אף צוין בטופס ההרשמה עצמו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם מהבקשה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה עולה במפורש כי למשיבים הוקצו שתי חניות בלבד – חניות 117 ו-118 – ולא חניית נכה נוספת, ומכל מקום טופס ההרשמה כלל לא נזכר בבקשה זו. גם עניין זה מעיד, לטענת המבקשת, כי היה ברור למשיב 2 שטופס ההרשמה אינו מקנה לו זכויות, וכי כל זכויותיו מוסדרות במסגרת הסכם המכר. לבסוף, טוענת המבקשת כי כל החניות בבניין נמכרו לצדדים שלישיים כבר בשנת 2013, וכי המשיבים לא צירפו אותם צדדים שלישיים כנתבעים.

11.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובת קבלתה של הבקשה. לטענת המבקשת, כל הדירות והחניות בבניין נמכרו זה מכבר לצדדים שלישיים כך שתוצאת פסק הדין היא נטילת חנייה מרוכש מסוים והעברתה למשיבים, תוצאה שעשויה להיות בלתי הפיכה. מנגד, כך נטען, למשיבים לא ייגרם נזק אם יעוכב פסק הדין שכן בפועל עומדות לרשותם 3 חניות – 2 בבניין עצמו ובנוסף להן חניית הנכה אשר הקצתה להם העירייה בסמוך לכניסה הראשית לבניין. המבקשת מציינת, בהקשר זה, כי התביעה הוגשה על-ידי המשיבים רק כשנה וחצי לאחר שנמסרה לידיהם החזקה בדירה.

12.

בהחלטתי מיום 4.2.2015 הוריתי למשיבים על הגשת תגובה לבקשה וכן הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

13.

המשיבים הגישו תגובה לבקשה ביום 18.2.2015. לטענת המשיבים, המבקשת לא הצביעה על כך שסיכויי הערעור שהגישה טובים. לטענתם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת בעיקר על אדנים עובדתיים, כך שרבים הסיכויים לכך שערכאת הערעור לא תתערב בו. עוד נטען כי המבקשת נמנעה מלהעיד את "עדת המפתח" בפרשה, נציגת המכירות, וכי מחדל זה נזקף לחובתה. בנוגע למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי המבקשת אינה חייבת לקחת חנייה בבניין מרשותו של דייר אחר, מאחר שקיימות דרכים אחרות להקצות חנייה בבניין. עוד טוענים המשיבים כי אין מקום לעכב את תשלום ההוצאות שנפסקו לטובתם, שכן מדובר בסעד כספי שהוא הפיך.

14.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובשאר החומרים שהונחו בפני הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

15.

כידוע, שני שיקולים חולשים על בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין: מאזן הנוחות וסיכויי הערעור. אכן, מדובר בתנאים מצטברים, אך מתקיימים ביניהם יחסי גומלין במתכונת של "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה, כן ניתן להפחית ממשקלו של השיקול בדבר סיכויי הערעור, ולהיפך (ראו: ע"א 8194/14 חסיד נ' אפרמיאן , פסקה 13 (18.1.2015)).

16.

השיקול המכריע התומך בקבלת הבקשה שבפני בכל הנוגע להקצאתו של מקום החנייה הנוסף הוא מאזן הנוחות. לטענת המבקשת, כלל החניות בבניין כבר הוקצו לצדדים שלישיים, ולכן המשמעות המעשית של פסק הדין שניתן היא "נטילת" חנייה מדייר אחר על מנת להקנות אותה למשיבים. המשיבים אמנם טענו כי קיימות דרכים אחרות להקצאת חנייה בבניין אולם טענה זו הועלתה בעלמא, מבלי שפורטה ולו אפשרות אחת להקצאת חנייה שלא באמצעות נטילתה מדייר אחר. מכל מקום, בנסיבות שנוצרו ברי כי הקצאת חניה למשיבים טומנת בחובה משמעויות כלכליות ומשפטיות לא מבוטלות. מנגד, המשיבים עושים כיום שימוש בחניית הנכה בחזית הבניין שהוקצתה להם על-ידי העירייה, ולכן עיכוב הביצוע לא ימנע מבעדם את האפשרות לשימוש בחניית נכה הסמוכה לכניסה לבניין. בנסיבות אלה, מאזן הנוחות בענייננו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת בכל הנוגע לצו העשה שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. שונים הדברים בנוגע לסעד לתשלום אגרה ושכר טרחת עורכי-דין, עליו הורה בית המשפט המחוזי. סעד זה הוא הפיך על דרך ההשבה ולכן מאזן הנוחות בעניינו אינו נוטה לטובת המבקשת.

17.

באשר לסיכויי הערעור אציין, מבלי לקבוע מסמרות ולצורך הכרעה בבקשה שבפני, כי דומה שלא ניתן לומר כי הם קלושים, בין השאר בשים לב למורכבות הנובעת מן ההשלכות האפשריות על צדדים שלישיים שלא היו צדדים להליך.

18.

סוף דבר: ניתן בזאת עיכוב ביצוע לצו העשה שעליו הורה בית המשפט המחוזי להעמיד לטובת המשיבים חניית נכה בבניין, וזאת עד למתן החלטה אחרת. שאר הסעדים שעליהם הורה בית המשפט המחוזי לא יעוכבו. הצו הארעי שעליו הוריתי בהחלטתי מיום 4.2.2015 בטל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת בסך של 2,500 שקל.