ע"א 8451/04 ד"ר עדו סימון נ. אהרון כהן

השופטת ע' ארבל :

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל) מיום 7.6.04 אשר דחה את תביעת המערער.

1.המערער והמשיב מתגוררים בבניינים שכנים בתל אביב. המשיב הינו המחזיק ואחד מהבעלים של מבנה צמוד קרקע בן קומה אחת אשר הוא משתמש בו כמשרד לייעוץ בענייני מס. בין הצדדים התנהלו הליכים שונים בערכאות שונות. התביעה נשוא ערעור זה הוגשה על ידי המערער לבית המשפט המחוזי, בה דרש מבית המשפט להורות על הריסת המבנה בהיותו בלתי חוקי, ואף ניתן כלפיו צו הריסה שלא קוים. לחלופין ביקש המערער כי בית המשפט יורה למשיב על הפסקת השימוש החורג במבנה. עוד תבע המערער להורות על הריסת קיר שנוסף למבנה בשנת 1999 על חלקת המערער ללא רשות וללא היתר ותוך השגת גבול לטענתו, וכן לאפשר לו להוריד אדנית בנויה שנמצאת במלואה על חלקתו.

2.בית המשפט המחוזי ציין כי בתביעה קודמת שהוגשה על ידי דוד כהן, אחיו של המשיב, נגד המערער ושכן נוסף הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. בין הצדדים סוכם על הורדת "קטע בקיר" כפי שסומן בתשריט, וכן סוכמו ענייני חניה ומזגן. לבסוף צוין כי "המשיבים והמבקשים מוותרים על כל תביעה לגבי נזק שנגרם להם עד למתן פסק דין זה". בהסתמכו על הסכם פשרה זה קבע בית המשפט כי המערער מנוע מלתבוע את נזקיו בגין המבנה והאדנית וכן מנוע מלתבוע את הריסתם, שכן הסכם הפשרה מהווה מעשה בית דין ו/או מניעות ו/או השתק פלוגתא בין הצדדים. לעניין השימוש החורג במבנה ציין בית המשפט כי לאחר הגשת התובענה ניתן פסק דין פלילי המורה למשיב לפנות את המבנה, ובכך תיפתר סוגיה זו, מבלי צורך לדון בעניין גם במסגרת התביעה האזרחית. באשר להריסת קיר נוסף שהוקם אשר לא נידון בהסכם הפשרה בין הצדדים, קבע בית המשפט על-פי העדויות ששמע כי מדובר בקיר פנימי במבנה, ולפיכך אינו גורע משטחו של המערער. לעניין העדר היתר בניה קבע בית המשפט כי זוהי שאלה שאין בית משפט זה צריך לדון בה. לבסוף קבע בית המשפט כי כל צד ישא בהוצאותיו, אך אם בעתיד יגיש מי מהצדדים תובענה כספית נגד רעהו בנושאים שנידונו בפניו ובהסכם הפשרה, ישא הצד התובע בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 15,000 ₪.

3.טוען המערער כי הסכם הפשרה בין הצדדים התייחס רק לקיר הצמוד למבנה ואין לו קשר לעילות ולנזקים שנתבעו בערעור זה. כמו כן, לטענתו, הוא הוכיח בבית המשפט קמא כי המבנה מהווה השגת גבול לתוך שטחו וכי המשיב בנה קיר חיצוני נוסף ולא קיר פנימי. לעניין השימוש החורג טוען המערער כי עצם קיומו של פסק דין פלילי המורה על פינויו של המשיב מהמבנה אינו חוסם את דרכו של המערער מלתבוע את נזקיו בגין שימוש חורג זה אשר מהווה הפרת חובה חקוקה. לבסוף טוען המערער כנגד קביעת בית המשפט קמא לעניין הוצאות לטובת אוצר המדינה וטוען כי יש בכך הגבלת זכות התביעה של הצדדים וסנקציה עונשית.

4.המשיב טוען ראשית להתיישנות התביעה, מאחר שהמבנה הוקם בשנות החמישים לא על ידיו. המשיב טוען כי מעדותו של המערער בבית המשפט קמא עולה כי רק החניה הצמודה למבנה מפריעה לו לשימוש סביר בדירתו, וכי על חנייה זו הגיעו הצדדים להסכם פשרה. לגבי הקיר הנוסף שנבנה, לטענת המשיב מדובר בשיפוץ הבניין כולו והמבנה על פי דרישת העיריה. לטענת המשיב למבנה ניתן היתר ודבר זה אף נקבע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. כמו כן, לטענתו, ניתן לו רישיון עסק למבנה. באשר להסכם הפשרה תומך המשיב בפרשנות שניתנה לו על ידי בית המשפט קמא. באשר לשימוש החורג סובר המשיב כי המערער ויתר בהסכם הפשרה על תביעת נזקיו גם בעילה זו. המשיב מציין כי ביום 7.12.05 ניתן היתר להפעלת משרד לתקופה של שנתיים על ידי הוועדה המקומית. עוד מציין המשיב, כי בניגוד לטענת המערער לא ניתן צו הריסה למבנה.

דיון

5.לעניין המבנה עצמו. אני סבורה כי הסכם הפשרה שנערך בין הצדדים בשנת 1989 סתם את הגולל על תביעת כל הנזקים הקשורים למבנה. אלא שהסכם הפשרה מדבר על נזקי העבר ולא מגביל תביעת נזקים עתידיים. כמו כן, איני סבורה כי ניתן ללמוד מהסכם זה כי המבנה לא גרם לנזקים בפועל למערער. המערער בפנינו טען כי לאחר החתימה על הסכם זה התעצמה הפגיעה במערער בשל השימוש בפועל בחנייה הצמודה לאותו מבנה. לפיכך בנקודה זו בלבד מוחזר העניין לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבדוק האם למבנה ישנו היתר חוקי, והאם המבנה גרם לנזקים למערער הקשורים לחנייה הצמודה למבנה והמצדיקים מתן סעד של פיצויים או הריסת המבנה, וזאת בשים לב לטענת ההתיישנות מפי המשיב. כן תיבדק טענת המערער לעניין הסגת גבול של המבנה. אף לעניין האדנית תיבדק הטענה בדבר הסגת גבול.

6.באשר לשימוש החורג, הובהר לנו כי המשיב קיבל היתר לשנתיים להשתמש במבנה לצורך עיסוקו. המערער טוען כי זכותו להיפרע במישור האזרחי מנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהשימוש החורג לתקופה בה שימוש זה נעשה ללא היתר. טענה זו נכונה היא, אלא שלא הוכח כל נזק שנגרם למערער כתוצאה מהשימוש החורג, להבדיל מעצם קיום המבנה עצמו. אף בסיכומיו של המערער בבית המשפט קמא לא הועלתה כל טענה בדבר נזק או אפילו אי נוחות שנגרמו למערער כתוצאה מהשימוש החורג במבנה, ולפיכך אין מקום לסעד בעניין זה.

7.לעניין הקיר הנוסף שנבנה, קבע בית המשפט קמא ממצא עובדתי לפיו מדובר בקיר פנימי אשר אינו מצוי על שטחו של המערער. אין אני מוצאת מקום להתערב בממצא עובדתי אשר נקבע על סמך עדויות שנשמעו על ידי בית משפט קמא והערעור נדחה בנקודה זו. מכל מקום יוער כי הטענה הינה שקיר זה של המבנה מהווה הסגת גבול לשטחו של המערער. מאחר שממילא מוחזר העניין לבית המשפט המחוזי לבחינה, בין היתר, של טענת הסגת הגבול של המבנה, איני רואה צורך לבחון בנפרד את הטענה בדבר הסגת הגבול של הקיר החדש, לכאורה.

8.לעניין ההוצאות שנקבעו לטובת אוצר המדינה, אני סבורה כי היה מקום להטיל הוצאות מסוג זה עבור ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא לפי שיקול דעתו של בית המשפט. עם זאת, איני רואה מקום להטיל הוצאות אלו במקרה שאחד הצדדים יגיש הליך נוסף בעניינים נשוא התביעה הנוכחית. כל תביעה לגופה, כל מקרה לגופו, ויש להשאיר את שיקול הדעת בכל הליך לעניין קביעת הוצאות לטובת אוצר המדינה בידי בית המשפט הדן בעניין. ספק בעיני אף אם יש לבית המשפט סמכות לקבוע הוצאות עבור הליך אחר (ראו תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לפיכך הייתי מבטלת סעד זה של הוצאות לטובת אוצר המדינה.

לפיכך, הערעור מתקבל ככל שמדובר במבנה עצמו, והעניין יוחזר לבית המשפט המחוזי לבדיקת עניין ההיתר הקיים למבנה, והנזקים שנגרמו, אם נגרמו, למערער כתוצאה מהחניה הצמודה למבנה. כן מתקבל הערעור לעניין ביטול ההוצאות שנקבעו לטובת אוצר המדינה. בכל שאר הנקודות הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ ובהוצאות משפט.