ע"א 8484/17 עזבון המנוחה ג'מילה חג'אזי ז"ל ע" יורשיה מערערים 2 נ. עזבון

השופט י' עמית :

1.

המערערים 3-2 (להלן: המערערים ) הם יורשיה של המערערת 1 (להלן: המנוחה ).

המערערים הגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הם הזכאים להירשם כבעלי הזכויות ב-5500/23014 חלקים מחלקה 49 שבגוש 18578 באדמות טמרה ששטחה הכולל 23,014 מ"ר (להלן: המקרקעין ). לטענת המערערים, המנוחה רכשה את המקרקעין מהמשיב 1 (להלן: המנוח ) בהסכם מכר מיום 8.9.1956 (להלן: הסכם המכר ), ומני אז, הם המחזיקים והמשתמשים באופן בלעדי במקרקעין.

נספר כי החלקה עברה הליך הסדר מקרקעין, ובשנת 1975 נרשמו 19/64 חלקים ממנה (שהם 6,832 מ"ר) על שם יורשי המנוח, הם המשיבים 5-2.

עוד נספר, כי ביום 22.5.2016, פחות מחודש לפני הגשת התביעה, נרשמה הערת אזהרה לזכותו של המשיב 14, אשר רכש מהמשיב 3, 5/64 חלקים בחלקה, וזאת על פי הסכם מכר מיום 5.5.2016.

המשיבים 3 ו-14 הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה ודחה את התביעה על הסף כנגד המשיבים 3 ו-14, ועל כך נסב הערעור שלפנינו.

2.

לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, מצאנו לקבל את הערעור. אנמק בקצרה את מסקנתנו.

3.

אקדים ואומר, כי מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט קמא, ולפיה לאור סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ) אין לקבל את טענת המערערים ל"זכות שביושר" או את טענתם לנאמנות קונסטרוקטיבית (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן , פ"ד נז(5) 49 (2003); ע"א 6906/00

ענבטאוי נ' דר (דרויש) ,

פ"ד נו(5) 280, 287 (2002)).

שאם נקבל טענות אלה, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הוראת סעיף 81 לפקודה.

4.

אילו עצרנו את הילוכנו בנקודה זו, היה מקום לדחות את הערעור. ברם, בית המשפט לא נתן בפסק דינו דעתו לנפקות חתימתם של המשיבים 5-2 על המסמכים הבאים: תצהיר בפני בא כוחה של המנוחה מיום 26.10.1990 וטופס מש"ח לרשות המסים. נטען כי באמצעות מסמכים אלה ביקשו המשיבים להעביר את המקרקעין על שם המנוחה, וכי על סמך מסמכים אלה, המיסים שולמו וניתנו אישורי מס לטאבו, אך משום מה, בא כוחה דאז של המנוחה לא השלים את העסקה ברישום.

למסמכים אלה יש להוסיף כי כל יורשי המנוח, למעט המשיב 3, חתמו אך לאחרונה על מסמך בו מאשר כל אחד מהם כי הזכויות במקרקעין נמכרו בשעתו למנוחה ואין להם כל זכות או טענה לגבי המקרקעין. מכאן טענת המערערים כי לפנינו הודאת בעל דין הגוברת על הוראת סעיף 81 לפקודה:

" סעיף 43 (כיום סעיף 81 לפקודה – י"ע) הנ"ל חל, על-כן, כל אימת שבעל הזכות הרשומה מבקש להדוף טענה, כי על-אף הרישום אין הוא בעל הזכות. אולם משמסכים הוא, טרם שהעביר זכויות בקרקע לאחר הרישום, כי בעת הרישום החדש כבר לא הייתה לו זכות בקרקע ולא הוא שהיה ראוי להירשם בהסדר כבעליה מאחר שמכרה קודם לכן - מה טעם לדבוק ברישום ולא לרשום את הנכס על שם רוכש הזכויות האמיתי? במקרה אשר כזה יש לראות בעמדתו של מי שרשום כבעל הזכות הודאה שהרישום אינו נכון, ולא תהיה כל מניעה לתקן את המעוות. שאחרת מנציחים אנו רישום שאינו נכון חרף עמדתו של 'בעל הזכות' הרשום" (ד"נ

28/84 זיידאן נ' ע'דיר , פ"ד מה(4) 661, 673 (1988)).

נפקותם של מסמכים אלה, שמא בבחינת הודאת בעל דין הגוברת על הוראת סעיף 81 לפקודה מן הטעם הפשוט שהצד השני מכיר ומודה בתביעה, שמא בבחינת הודאה המחייבת גם את המשיב 3, שמא בבחינת מסמכים העוצרים תקופת התיישנות – כל אלה לא נדונו על ידי בית המשפט קמא. אף לא נדונה הטענה כי על אף שכתב התביעה אינו נוקב במילה מרמה, הרי שהעובדות המפורטות בו – על רקע המסמכים הנזכרים לעיל, ועל רקע הטענה כי משך כל השנים המערערים החזיקו ונהגו מנהג בעלים בחלקה – נכנסים לגדרה של מרמה כמשמעותה בסעיפים 94-93 לפקודה.

5.

ולבסוף, בית המשפט קמא דחה את התביעה לכאורה, בניגוד להוראת תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המסמיכה את בית המשפט להורות על מחיקת התביעה בשל היעדר עילה, להבדיל מדחייתה.

6.

לאור כל אלה, ומבלי שנביע עמדה לגופן של טענות, אנו מקבלים את הערעור ומורים על החזרת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שידון בטענות ובמסמכים שנזכרו לעיל.

ההוצאות שהושתו על המערערים בבית המשפט קמא – בטלות. המשיבים 3 ו-14 יישאו בהוצאות המערערים בסך 10,000 ₪.