בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
8496/06
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט
י'
דנציגר
המערער:
עזבון המנוח משה איסקולסקי ז"ל
נ
ג
ד
המשיבות:
1.גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה)
2.חברת קרית נווה יצחק בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד"ר בנימיני) מיום 1.8.06 בתיק ה"פ 10564/99
תאריך הישיבה:
י"א בניסן תשס"ח
(16.04.08)
בשם המערער:
עו"ד ת' אורין
בשם המשיבות:
עו"ד ש' שנהר
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד"ר בנימיני) מיום 1.8.06 בתיק ה"פ 10564/99. עניינו של ההליך, טענת המערער לבעלות בשתי חלקות מקרקעין (חלקות 26 ו-27 בגוש 3708) בישוב גני הדר (להלן המקרקעין ), הרשומות על שם משיבה 1 (להלן החברה ).
רקע
ב.
חברת גן הדר היא חברה אמריקאית שהוקמה בניו-יורק בשנות העשרים למטרת יישוב יהודים בישראל, ובהמשך נרשמה בישראל כחברה זרה (ייאמר מייד כי מצבה העדכני של החברה אינו בהיר, אך אין לכך השלכה ישירה על התיק שלפנינו). בשנות השלושים רכשה החברה קרקעות בישראל, בכללן המקרקעין נשוא ההליך. בין בעלי המניות בחברה היה גם מאיר איסקולסקי ז"ל (שנפטר בשנת 1941). מאיר היה נשוי למרים איסקולסקי ז"ל (שנפטרה בשנת 1967), והמערער הוא עזבון בנם המנוח, משה איסקולסקי (שנפטר בשנת 1971). עו"ד אורין מונה מנהל העיזבון בשנת 1997, אך היה מעורב, לבקשת קרוב משפחתה של מרים איסקולסקי (הנשיא המנוח זלמן שז"ר), במאמצים להעברת הבעלות במקרקעין אלה ואחרים, כבר משנת 1969 (פסקה 1 לפסק הדין קמא). בשנת 1999 פתח המערער בהליך שלפנינו, בו נטען כי המקרקעין אמנם רשומים על שם החברה, אך למעשה היו שייכים למרים איסקולסקי - וכיום לעזבון בנה המנוח. טענת המערער נסמכה בעיקר על שני יסודות.
ג.
היסוד הראשון הוא אישור בכתב יד (להלן האישור ) שאינו נושא תאריך, בו נכתב:
"אנו החתומים מאשרים שהחלקות... שייכים למרים אסקולסקי וחברת גן הדר תעביר את החלקות הנ"ל לגב' מרים אסקולסקי".
על המסמך שתי חתימות, "בשם חברת גן הדר", הנחזות להיות חתימותיהם של זליג וולסקי ואברהם יעקובוביץ, שניים מתוך ארבעת מיופי הכוח של החברה בישראל בשנים 1958-1941. היסוד השני הוא חליפת מכתבים מהשנים 1971-1969 בין הגברת יעלה יעקובי (להלן יעקובי ), מיופת כוח החברה בישראל החל משנת 1958, לקרובי משפחתה של מרים (לרבות באמצעות עו"ד אורין), שהתעניינו באפשרות להעביר את המקרקעין על שמה. מהמכתבים עולה כי יעקובי יצאה מתוך הנחה שהמקרקעין אכן היו שייכים למרים - היא התייחסה לעלויות העברת הרישום (בין היתר בשני מכתבים משנת 1967), ובהמשך אף פנתה לעורך דינה של החברה בניו-יורק (עו"ד ורו"ח גרוסמן) על מנת להסדיר יפוי כוח לביצוע ההעברה (התכתבות משנת 1970). בהתבסס, בעיקר , על שני יסודות אלה נטען כי החברה עצמה אינה כופרת בבעלות המערער בעיזבון. אשר לסוגיית ההתיישנות נטען כי מכתביהם של נציגי החברה לאורך השנים מהווים הודאה בזכות (כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958), וכן כי החברה החזיקה במקרקעין בנאמנות ולפיכך אין התביעה מתיישנת. עוד נטען כלפי מעמד החברה, וזכותה להתנגד לבקשה - אך, כאמור, בנסיבות אין צורך להידרש לאלה.
פסק הדין קמא
ד.
ביום 1.8.06 דחה בית המשפט את התביעה. ראשית , הוזכר כי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מורה כי, "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". נקבע כי המקרקעין רשומים על שם החברה - ולא נטענה טענת מרמה, או טענה אחרת מאלה שיש בהן כדי לשנות את הרישום לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין.
ה.
שנית , נקבע כי שני היסודות עליהם מיוסדת התביעה אינם יכולים לעמוד. אשר לאישור - נקבע כי בהיעדר האפשרות לחקור את החתומים עליו (שנפטרו מכבר) אין הוא יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו. עוד נקבע כי האישור לא נרשם על נייר של החברה, לא נחתם בחותמתה, ולא נרשם בו תאריך יצירתו - באופן שאינו מאפשר לקבלו. עוד נקבע, כי כלל לא ברור אם החתומים עליו היו רשאים לייצג את החברה לעת מסירתו; מתחילה טען המערער (ראו פסקה 16 לפסק הדין) שהמסמך נערך סמוך לפטירתה של מרים (1967), אך לאחר שהתברר כי החל משנת 1958 לא היו החתומים עוד נציגי החברה, שינה את גירסתו בסיכומיו, וטען כי המסמך נערך לפני שנת 1958. אשר למכתביה של יעקובי - נקבע כי מדובר בעדות שמיעה, ושגם אם אכן משתמעת מהם ההנחה שיש לרשום את המקרקעין על שם מרים, לא הוברר על מה היא מבוססת. זאת, במיוחד נוכח העובדה שהמכתבים נשלחו בתגובה לפניות קרובי משפחתה של מרים - שהעלו את טענת הבעלות. עוד נקבע, כי למצער החל משנת 1967 פקע יפוי הכוח של יעקובי.
ו.
שלישית , נקבע כי התביעה התיישנה, ובנוסף הוגשה (בשנת 1999) בשיהוי "עצום שאין לו הסבר" (פסקה 33). הוטעם, כי המערער לא הסביר מהי עילת התביעה המדויקת שלו (קרי, מה בדיוק זכותו במקרקעין), וכי אפילו נראה במכתבים משנת 1970 - על אף אי קבילותם ומכל מקום משקלם הנמוך - משום הודאה בזכות, הנה כיון שמדובר במקרקעין מוסדרים, התיישנה התביעה לכל המאוחר בשנת 1995. אשר לטענה כי המקרקעין הוחזקו בנאמנות, נקבע כי המערער לא הוכיח את זכותה של מרים במקרקעין כל עיקר, וממילא לא ניתן לטעון כי נרכשו בנאמנות. אשר לשיהוי נקבע, מעבר לצורך, כי התנהלות משפחת איסקולסקי לאורך עשרות בשנים מעידה על זניחת הטענה לבעלות בחלקות, ובנוסף - כי השיהוי עולה כדי נזק ראייתי של ממש (פסקה 42), בשל העובדה כי "אין איש שיכול להשיב על שאלות מטרידות אלה" (שם).
ז.
רביעית , נקבע כי קיימת שורה של אינדיקציות המחזקות את העמדה לפיה מרים לא טענה לבעלות במקרקעין. בין היתר התייחס בית המשפט לכך, שבספטמבר 1959 העבירה החברה בצורה מרוכזת חלקות שונות לעשרות זכאים - לרבות חלקה מסוימת (88) למרים עצמה. הוטעם כי באותו מעמד נכחו מרים וולסקי ויעקובוביץ, ואף על פי כן - וחרף העובדה שהחברה עמדה בפני מחיקה - לא הועברו המקרקעין נשוא המחלוקת הנוכחית על שמה. עוד התייחס בית המשפט לכך שנציגה המוסמך של החברה בארצות הברית (גרוסמן), הגיב לבקשת הגברת יעקובי לקבל יפוי כוח לצורך העברת המקרקעין על שם מרים, בקביעה "כי אין עוד בישראל אנשים הזכאים לקבל לבעלותם חלקות" (פסקה 41) - אם כי ייאמר כבר כאן, שבמכתב נאמר כי אין עוד זכאים בארצות הברית (וכך נכתב גם בפסקה 26 לפסק הדין בהקשר אחר ועל כן נפלה כנראה שגגת קולמוס). במסגרת ניתוח ראיות הצדדים התייחס בית המשפט גם לתצהיר שערך עו"ד גרוסמן בשנת 1958 - ובו פירט את רשימת החברים בחברה, את סכומי הכסף ששילמו ואת השטח המגיע להם. מאותו תצהיר, שהמערער הסכים לקבלתו שלא כראיה לאמיתות תוכנו - עולה כי למשה איסקולסקי זכאות ל-2.5 דונם בלבד, בערך כגודל החלקה שהועברה בשנת 1959 על שם אשתו מרים; זאת, כאשר גודלם של המקרקעין נשוא ההליך הוא כעשרה דונם. נקבע, כי גם אם אין בתצהיר כדי להוכיח שתוכנו אמת, יש בו כדי להוכיח שהחברה לא סברה שמי מבני הזוג איסקולסקי זכאים לבעלות במקרקעין. עוד התייחס בית המשפט לעובדה שהמערער לא פנה לעו"ד גרוסמן, ושהתביעה הוגשה רק אחרי שהחברה נמחקה בארצות הברית, וכל מי שטיפל בעניין מטעמה הלך לעולמו. ולבסוף, בית המשפט ציין כי המערער לא הציג אפילו מסמך אחד שבו מי מבני משפחת איסקולסקי פנה ודרש בעלות בחלקות.
טענות המערער
ח.
עיקר הטענות בערעור מכוון נגד קביעות בית המשפט באשר לשני יסודות התביעה - ובמהות הן חוזרות על הטענות בערכאה הדיונית. ביחס לאישור ,
נטען כי אין זה סביר שמיופי הכוח של החברה יתכנסו ויחתמו על מסמך שאינו נכון. לפי מסמך זה, כך נטען, החזיקה החברה במקרקעין בנאמנות. עוד נטען, כי המשיבות לא יצאו כנגד האותנטיות של האישור, או כלפי העובדה שהחתומים עליו היו מיופי כוח של החברה - ולפיכך המסמך, שלהגשתו לא התנגדו המשיבות, קביל. עוד נטען, בעניין הקבילות, כי חל החריג של אמרת נפטר במילוי תפקידו, והכלל בדבר אמירה בניגוד לאינטרס - ושקיימים מסמכים נוספים המחזקים מסקנה זו (בעיקר פניה של עו"ד אורין ליעקובוביץ בשנת 1969 בעניין הקצאת מים למקרקעין - שבתגובתו אליה לא הטיל יעקובוביץ ספק בבעלות מרים בחלקה). ביחס למכתבי יעקובי , נטען כי יפוי הכוח שניתן לה לא היה מוגבל בזמן (ושההגבלה התייחסה רק לאפשרות להעביר באמצעותו מקרקעין, לפי המגבלה הקבועה בסעיף 6(א) לחוק להגנת רכוש מופקד, תשכ"ה-1964), ולפיכך כי היתה מוסמכת להודות בזכות בשם החברה. הוזכר כי במכתבים אלה נומקה אי העברת הבעלות במקרקעין באילוצים טכניים בלבד - מתחילה הסדרת הוצאות ההעברה, ולאחר שנת 1968 הצורך לחדש את יפוי הכוח. נטען, כי אילו היתה יעקובי, שהיתה בקיאה בעסקי החברה במשך שנים, סוברת כי אין למרים זכות במקרקעין - היתה מציינת זאת. עוד נטען, כי האישור הוצג בפני יעקובי - לרבות בפגישה בביתה עם עו"ד אורין, והיא לא טענה נגדו. נטען - כאמור בצדק - כי במכתבו של עו"ד גרוסמן נקבע כי אין בעלי קרקעות נוספות בארה"ב, אך לא בישראל. סופו של דבר, נטען כי שגה בית המשפט בכך שדחה שני יסודות אלה, מהם עולה כי הפעם הראשונה בה התכחשה החברה לטענת הבעלות היתה בתגובה לתביעה הנוכחית.
ט.
בנוסף נטען, כי בית המשפט לא התחשב בשורה של מסמכים המקשרים את איסקולסקי למקרקעין - לרבות ההתכתבות הנזכרת בעניין הקצאת מים למקרקעין. נטען כי התשתית העובדתית מחייבת את המסקנה כי המקרקעין שייכים למרים - והוחזקו בנאמנות בעבורה על ידי החברה. נטען כי התביעה לא התיישנה גם מטעמים אלה: שמכתבי יעקובי משנת 1970 מהווים הודאה בזכות - "והחברה שלא הצליחה לגרום לקבלת יפוי הכוח... מנועה מלטעון להתיישנות" (עמ' 8); שחל סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין לפיו לא תשמע טענת התיישנות ביחס למקרקעין מוסדרים (ייאמר מייד כי הסעיף מתייחס לטענת התיישנות הסותרת את הרישום - ע"א 520/96 חוסין נ' מיר , פ"ד נד(3) 487, 494); ושהטוען להתיישנות - הנטל עליו. עוד נטען, כי התביעה אינה לוקה בשיהוי - בין היתר מהטעם שהחברה לא שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על התנהלות משפחת איסקולסקי; ועוד, אין כל תימה בכך שהמקרקעין לא נרשמו על שם מרים - כיון שהטעם מפורש בכתובים שהוצגו, אי תשלום הוצאות ההעברה. נטען כי פניות עו"ד אורין, וקרובי משפחתה של מרים, מעידות שלאורך השנים לא התייאשה המשפחה מטענת הבעלות - ולא היתה פעולה מסוימת שהיתה צריכה להיעשות ולא נעשתה. נטען גם כלפי קבילות חלק ממסמכי המשיבות, כלפי מה שנתפס על ידי עו"ד אורין כהטלת דופי אישית (עניין שהורחב בו יותר בהשלמת הטיעון בעל פה), וכלפי מעמד המשיבות ובפרט משיבה 2 ומנהלה.
טענות המשיבות
י.
המשיבות תומכות יתדותיהן בקביעות בית המשפט קמא. בסיכומיהן הן מתייחסות גם לאי קבילות האישור – שמקורו לא הוגש ושלא ידוע מתי ולמי נרשם, ושהמערער לא הוכיח מה היה מקור סמכותם של החתומים עליו. כן נטען כי עדות עו"ד אורין בעניין לא זכתה לאמון בית המשפט. נטען כי התביעה התיישנה, שכן עילת התביעה נוצרה במכתבי יעקובי משנת 1970, והתביעה הוגשה לאחר חלוף 25 שנה. נטען גם לשיהוי, שמנע מהמשיבות, בין היתר, להעיד עדים רלבנטיים שהלכו לעולמם. נטען כי לא הוצגה כל ראיה ליצירת נאמנות. עוד הוזכר, כי בשנת 1959, העבירה החברה (כאמור) חלקות רבות - לרבות למרים - אך לא את המקרקעין, ומכאן ראיה שאין היא זכאית להם. נטען שסיכומי המערער לוקים "באי גילוי נאות" (עמ' 5), ושנותרו שאלות פתוחות רבות באשר להתנהלות משפחת איסקולסקי ועו"ד אורין לאורך השנים.
ההליכים בבית משפט זה
י"א.
ביום 2.12.07 (לאחר הגשת הסיכומים ביום 8.11.07) הגיש המערער בקשה "לקבלת ראיות נוספות בערעור", שעיקרה מכתב בעניין הוצאות המשפט בבית המשפט קמא, עליו חתום גדעון הרנוי כדירקטור בחברה. נטען כי יש במסמך זה כדי להעיד על מצבה העדכני של החברה, ועל מעמדו של מר הרנוי. לא מצאתי מקום לקבל את המסמך - ולוא מהטעם ששאלת מעמדה של החברה אינה רלבנטית להכרעה בשאלות שלפנינו (רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ , פ"ד נד(3) 247,266).
י"ב.
בדיון בפנינו (ביום 16.4.08) התייחס בא כוח המערער, בין היתר, לטענת המשיבות לגבי אי הגשת האישור המקורי - וטען, בכל הכבוד בצדק, כי המשיבות הסכימו להגשת העתק. עוד נטען, כי עד להליך הנוכחי לא הכחישו המשיבות את זכויות העיזבון במקרקעין - ואין זה סביר שהחלקה שהועברה על שם מרים בשנת 1959 היא החלקה שהיתה שייכת לבעלה מאיר, כיון שצו ירושה לטובת העיזבון הוצא רק בשנת 1969, ושבמועד העברת החלקה היו למאיר יורשים נוספים. במהלך הדיון לא איפשרנו לבא כוח המערער להגיש את צו הירושה, שלא הוגש בבית המשפט המחוזי - ולמחרת הדיון הוגשה בקשה בכתב להגשתו. אציע לחברי כי גם לבקשה זו לא ניעתר. ראשית כיון שלא היתה כל מניעה להגיש את הצו בערכאה הדיונית, ואין איפוא מקום לקבלו בשלב מאוחר זה של הערעור (ע"א 801/89 כהן נ' שבאם , פ"ד מו(2) 136; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי , פ"ד מח(4) 689). שנית, כיון שגם ללא הצו היה בית המשפט קמא מודע לעובדה שבשנת 1959 לא היתה מרים היורשת היחידה - זאת למצער ביחס לבן משה שנפטר בשנת 1971, ושעזבונו הוא המערער שלפנינו.
הכרעה
י"ג.
לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לערעור. אציין תחילה, כי עיקר הערעור - כמעט כולו - מכוון כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, ומן המפורסמות כי ערכאת ערעור נמנעת ככלל מהתערבות בכגון דא (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים , פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם)). ולגופם של דברים, הנטל שמבקש המערער להרימו כבד עד מאוד - ראשית היה עליו להוכיח את טענתו בדבר הבעלות במקרקעין, ושנית היה עליו להוכיח כי תביעתו לא התיישנה. סבורני כי שני הדברים לא הוכחו, כדרך שקבע בית המשפט המחוזי. בסיכומיו (עמ' 12) מתייחס המערער להלכה לפיה בתביעות נגד עיזבון, "מדקדקין עם התובע יתר על המידה הרגילה" (ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר , פ"ד יד(3) 2327, 2330 - השופט, כתארו אז, זילברג) - אך דומני כי הגיון הדברים פועל במקרה זה לחובת המערער. המערער מבקש לקעקע רישום מקרקעין מוסדרים, באמצעות טענות המיוסדות על מסמכים בני עשרות שנים שמחבריהם אינם בין החיים - וזאת כאשר העדים, ועמם המסמכים הרלבנטיים, מצד הבעלים הרשום אף הם אינם בין החיים. בסוגיות אלה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומבוסס היטב - ובסופו של יום, עניינו, כאמור, הכרעה בסוגיות עובדתיות מובהקות, שבחלקה נסמכת על התרשמות ישירה מעדותו של עו"ד אורין (ראו פסקה 16). בכגון אלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב; זאת, אפילו לא נחסם הבירור לגופה של תביעה מטעמי התיישנות ושיהוי.
האם הוכחה הבעלות במקרקעין
י"ד.
יש לתת בראשונה את הדעת לכך שהמערער אינו מפרט מהי עילת התביעה מכוחה עותר הוא להעברת הבעלות. המערער נסמך על האישור ועל המכתבים כדי לטעון שהחברה לא כפרה בטענתו - אך לגופו של עניין איננו יודעים מדוע לשיטת המערער זכאית היתה מרים להירשם כבעלת המקרקעין. דומה כי בעניין זה מצבו של המערער אינו בהיר יותר:
"לשאלת בית המשפט:
ש: לפני שאתה בא בטענה שהחלקות האלה צריכות להירשם על שם מרים צריך להסביר מה מקור הזכות, מדוע זה מגיע לה? מה מקור הזכות? מכוח מה זה שייך לה?
ת: אני לא יודע בוודאות. אני מכוח זה שהיא היתה חברה באותה קבוצה, אז הגיע לה החלק שלה" (עמ' 15 לפרוטוקול).
בתצהירו משנת 1958 קובע עו"ד גרוסמן (בשם החברה), כי מאיר איסקולסקי זכאי אך ל-2.5 דונם ( בערך כגודל חלקה 88 שאכן הועברה על שמה של מרים בשנת 1959) - על מה מבוססת איפוא הטענה כי לבני הזוג הגיעו מקרקעין נוספים בשטח עשרה דונם?
ט"ו.
בניגוד לשני היסודות עליהם נסמך המערער, תצהירו של עו"ד ורו"ח גרוסמן קביל לפי הכלל "בדבר קבילותה של אימרה בכתב שנעשתה ע"י ממלא תפקיד במסגרת מילוי תפקידו... כאשר מדובר בממלא תפקיד שלא ניתן להעידו..." (ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מג(4) 529, 532 - השופט קדמי). התצהיר נערך על ידי רואה החשבון של החברה, על מנת לאפשר העברת מקרקעין של החברה על שם החברים. עוד ייאמר, כי המערער הסכים להגשת התצהיר שלא כראיה לאמיתות תוכנו; והנה גם לשיטתו - מדובר במסמך היחיד בו נציג מטעם החברה (וככל הנראה הנציג היחיד לו היתה שליטה מלאה בכל ענייני החברה בארץ ובחו"ל) מפרט באופן פוזיטיבי את זכויות משפחת איסקולסקי. גם לשיטת המערער, התצהיר מלמד מה סברה החברה בדבר הזכויות במקרקעין - ומדוע להעדיף מסמכים בעייתיים שנוצרו על ידי נציגי החברה בישראל (למצער חלקם, בתגובה לפניות מטעם בעלי עניין במקרקעין), על פני מסמך ברור זה? הרי גם לשיטת המערער המסמכים שעליהם נסמכת תביעתו אינם קונסטיטוטיביים אלא הצהרתיים, ומדוע נעדיף את סברתם של נציגי החברה בישראל על פני ידיעתו של רואה החשבון של החברה במקום מושבה?
ט"ז.
אשר לשני היסודות בהם תומך המערער יתדותיו - האישור בכתב יד והתכתובת עם גב' יעקובי - מסמכים אלה אינם קבילים בנסיבות, כפי שכתב בית המשפט המחוזי; ואפילו היו, נמוך משקלם ביותר. אשר לאישור בכתב יד - אף שראינו את מקורו, וכפי שציין בית המשפט המחוזי "ייתכן שכל אלו (בין השאר חותמי האישור והגב' יעקובי במכתביה - א"ר) האמינו כי החלקות שייכות למשפחת איסקולסקי" (פסקה 37) - די להתייחס לכך שאין אנו יודעים מתי נערך, והאם החתומים עליו היו מוסמכים לעשות זאת באותו זמן. המערער העיד:
"אני לא יודע ממתי המסמך, אבל הוא לא אחרי פטירתה. אני מניח שהיא (מרים איסקולסקי - א"ר) קיבלה אותו סמוך לפטירתה" (עמ' 11 לפרוטוקול).
והוא אף הוסיף כי יתכן שהאישור כלל לא ניתן למרים, ויתכן שניתן לקרוב משפחתה. ברי כי אילו נערך האישור באותו מועד - סמוך לפטירתה ב-1967 -
לא היו החתומים עליו מוסמכים לייצג את החברה. בסיכומיו בבית המשפט קמא מפרט המערער: "עם כתיבת סיכומים נראה לי שהשערה הסבירה הנכונה צריכה להיות סמוך ל 1958, לפני שהגב' יעקובי מונתה למיופת כח במקום מיופי הכח הקודמים" (עמ' 5). בהינתן תשתית עובדתית זו, ברור כי קשה לקבל את המסמך או לייחס לו משקל ראייתי מהותי.
י"ז.
אשר לתכתובת עם הגברת יעקובי - אף היא יכולה ללמד, במקרה הטוב, כי היא עצמה סברה כי למרים זכויות במקרקעין, כפי שגם ציין כאמור בית המשפט המחוזי. איננו יודעים על מה מתבססת סברה זו - ויתכן שהיא באה בתגובה לפנייה מטעם קרוביה של מרים. יודגש, ההתכתבות מעולם לא הבשילה כדי העברת זכויות, ויתכן כי אילו היו מגיעים הדברים לכך היתה נדרשת תשתית ברורה יותר. לעומת שני יסודות אלה עומדת שורה של תמיהות - שפורטה בהרחבה בפסק הדין קמא, והובאה לעיל בתמצית. נזכיר כי בשנת 1959 הועברה חלקה אחת על שם מרים איסקולסקי - אם אכן ניתן האישור קודם לכן מדוע לא הועברו חלקות נוספות? ומדוע לא התעוררו בני משפחת איסקולסקי או מי מטעמם עד לסוף שנות השישים, בטרם פנו לגברת יעקובי?
י"ח.
סופו של יום, נטל הראיה לא הורם - בפרט שעה שעל המערער מוטל בנסיבות מטבע הדברים נטל כבד במיוחד. זאת, בעיקר בשל הזמן שחלף, שאינו מאפשר לחברה להציג גירסה סדורה - מזה, והמעורר את השאלה מדוע לא הוגשה התביעה קודם לכן
- מזה. יצוין כי לשאלת בא כוח המשיבה "איך זה שאתה מבין סופית בשנת 1970 שאין לך שום מיופה כוח ושום דבר ושום דרך להתקדם, אתה לא מגיש תביעה לפסק דין הצהרתי? למה חיכית?" - לא היתה למערער תשובה מניחה את הדעת (עמ' 13 לפרוטוקול). בכגון אלה נפסק ב שולחן ערוך
"צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה?" ( חושן משפט צח, ב). פסיקה זו מבוססת על שיטת רבנו אשר (ראו טור , שם) - שנקט קו חשדני כלפי שטרות ישנים:
"אם שטר ישן הוא, כמו שרגילין בארץ הזאת (ספרד, אליה עבר הרא"ש מאשכנז - א"ר) להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם, ואמתלאה גדולה היא, אם לא היה תחבולה, למה שמרו זה ימים רבים?" (שו"ת
הראש, כלל פה, סימן י).
ובמקום אחר: "מיום באי הנה קראתי תגר על אלו השטרות הישנים שמוציאים בארץ הזאת... דלמה ישהה אדם שטרו ימים רבים כאלה... וכשבאין לפני, אני חוקר ודורש על השהייה: אם יאמר התובע סברא ואמתלא על השהייה, שהיא מקובלת לי, אני משתדל לדונו, ואם לאו, אני אומר: איני פוסל שטרך ואיני משתדל לדונו" (שם, כלל עז, סימן ד; ראו צ' אילוז, "'לא תעשו עול במשפט' - דין מרומה, התיישנות ושיהוי" פרשת השבוע 163 (תשס"ד); בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים , פ"ד נט(3) 111, 124-123). דברים אחרונים אלה מחברים בין שאלת כובד הנטל לשאלת ההתיישנות והשיהוי, ולכך נפנה.
י"ט.
בטרם נעשה כן נוסיף, כי גם אם האמינו הנוגעים בדבר, כותבי האישור בכתב-יד וכן הגברת יעקובי בזכות העומדת למשפחת איסקולסקי, כפי שציין בית המשפט קמא, וגם אם לסתר הלב מתגנב הרהור הספק, שמא 'בכל זאת יש בה משהו', אין לו לבית המשפט בכגון דא אלא מה שעיניו רואות, ואלא מה שמציגות הראיות, וכאן לא הורם הנטל.
התיישנות
ושיהוי
כ.
כאמור, המערער לא הציג עילה ספציפית מכוחה הוא טוען לבעלות במקרקעין, אם כי כיון שמדובר בזכות שכנטען רכש מאיר איסקולסקי - נרכשה זו לכל המאוחר בשנת 1941. אין ספק איפוא כי תביעה למימושה התיישנה מכבר. טוען המערער כי מכתבי הגב' יעקובי משנת 1970 מהוים הודאה בזכות - הגורמת לאיפוס תקופת התיישנות. אפילו נניח הנחה זו, הרי התיישנה התביעה בשנת 1995. שוב טוען המערער, כי המקרקעין הוחזקו בנאמנות לטובת איסקולסקי - ולפיכך כיון שביחסים "שבין נאמן ונהנה אין מצפים מהנהנה שיגיש תביעה כנגד הנאמן, עליו הוא סומך... נובע הכלל שאין התיישנות ביחסי נאמנות" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל נ' יונגר , פ"ד מה(3) 749, 754 - השופט בך; ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר , פ"ד נו(5), 280; ע"א 5017/92 מרכז הארגזים בע"מ (בפירוק) נ' עוזר , פ"ד נא(2) 200).
כ"א.
אכן, זהו הכלל, ולו משנה תוקף שעה שמדובר בטענת התיישנות במקרקעין - כיון שכל עוד קיימים יחסי נאמנות אין ניתן לטעון לחזקה נוגדת מצד הנאמן (פרשת ליברמן ; ע"א 3322/95 גמזו נ' עו"ד דניאל גושן , פ"ד נ(4) 520; ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן , פ"ד נח(1) 224). ברם אפילו נניח שניתן היה ליצור נאמנות כאמור בטרם חקיקת חוק הנאמנות (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה אברמן , פ"ד מד(1) 278; ע"א 414/87 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' חברה לפיתוח קרית נורדאו בע"מ , פ"ד מו(5), 387) - לא הוכיח המערער, כי אכן מדובר במקרקעין שנרכשו על ידי מאיר איסקולסקי והוחזקו בנאמנות בעבורו על ידי החברה.
כ"ב.
על מנת לבסס את טענת הנאמנות היה על המערער להוכיח את זיקתו למקרקעין, ואת הטענה שהחברה החזיקה בהם בנאמנות - ושני אלה לא הוכחו. כאמור מעלה, המערער לא הוכיח כי רכש את המקרקעין, או כי שילם לחברה סכום היוצר זיקה למקרקעין אלה. אילו היתה מוכחת זיקה כאמור, אולי ניתן היה לשקול קונסטרוקציה של נאמנות מפורשת או משתמעת (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת , פ"ד מח(1) 801; ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב , פ"ד נג(4) 199). ברם, בהעדר הוכחה לזיקה למקרקעין, לא נחצה הסף המאפשר לדון בשאלה, האם על אף רישום המקרקעין על שם החברה החזיקה בהן בנאמנות. יתכן כי אילו היה המערער מוכיח ששילם בעבור המקרקעין היתה יכולה להתקבל טענת הנאמנות (ראו ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר , פ"ד נו(5) 280). הטענה כי חסרון כיס לתשלום הוצאות ההעברה הוא שהיה בעוכרי המערער, גם אם היתה נכונה סובייקטיבית, אינה יכולה להקנות זכויות. בסופו של דבר מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא:
"לא ברור על אילו ראיות מבסס המבקש את טענתו ליחסי נאמנות בין גן הדר לבין משפחת איסקולסקי. טענה זו מהווה 'רתימת הסוסים לפני העגלה'. המבקש איננו יכול להציג ראיות מבוססות בדבר זכותם של בני משפחת איסקולסקי על החלקות, בין מכח נאמנות ובין מכח עילה אחרת. הואיל ולא ברור על מה נסמכת טענתם לזכות בחלקות אלו, לאור מכלול הראיות שפורטו לעיל, גם לא ניתן לטעון כי חלקות אלו נרכשו עבורם בנאמנות" (פסקה 35).
כ"ג.
משנדחתה טענת הנאמנות, דומה כי אין מנוס מלקבוע כי התביעה התיישנה. עוד ייאמר כי לדידי אם לא היתה מתקבלת טענת ההתיישנות, היה מקום לשקול את דחיית התביעה בגין השיהוי בהגשתה. אכן "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים , פ"ד נז(5) 433, 448), ברם דומני כי במקרה שלפנינו - שעה שההליך נפתח עשרות בשנים לאחר שנודעה הזכות הנטענת, ורק לאחר שכל המעורבים מטעם החברה נפטרו והחברה עצמה נמחקה - יתכן שהיה מקום לקבל טענת שיהוי. אין ספק שאילו היה המערער פונה לעו"ד גרוסמן במשך שנים אלה, היתה החברה יכולה להציג גירסה פוזיטיבית לגבי מעמדה במקרקעין, ויתכן שהיתה יכולה להסביר גם את מהות האישור בכתב יד. בנסיבות, השיהוי הניכר יכול לעלות כדי נזק ראייתי (ע"א 5110/05 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (לא פורסם) פסקה ו'; ת"א (ירושלים) 1145/99 ג'אעוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 32).
כ"ד.
המערער קבל על מה שראה כביקורת בית המשפט המחוזי כלפיו; אך אין מדובר בנושאים שיש לראותם על בסיס אישי.
סוף דבר
כ"ה.
אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, ולהותיר את הרישום על כנו. ייאמר עם זאת, שאין בכך כדי לומר דבר לגבי מעמדם של החברה או של מר הרנוי - סוגיות עובדתיות ומשפטיות שלא הובהרו בהליך שלפנינו (לגבי מעמדה של משיבה 2 ראו פסקאות 6-5 לפסק הדין קמא). נוכח סימני השאלה שהציב בית המשפט קמא לגבי התנהגות המשיבות, אציע שלא לעשות צו להוצאות בערכאתנו.
ש ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, כ"ט בניסן תשס"ח (4.5.08).
ש ו פ ט
ש
ו פ ט
ש
ו פ ט