ע"א 8498/19לירן וייסר נ. עו"ד יקיר ניידר

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט מחוזי מרכז (כב' השופט מ' תמיר ) מיום 5.11.2019 בפש"ר 34062-03-18, בגדרה אושרה תכנית הפירעון שהגיש המנהל המיוחד – וזאת עד להכרעה בערעור.

הרקע לבקשה

1.

החייב (להלן: המבקש ) הוא גרוש ואב לשני קטינים. סך תביעות החוב הוא כ-700 אלף ש"ח.

ביום 16.4.2018, ניתן צו כינוס במסגרתו נקבע לחייב צו תשלומים בסך 1,500 ש"ח. ביום 3.4.2019, המנהל המיוחד פנה לבית משפט קמא בבקשה להגדלת צו התשלומים החודשי מסך של 1,500 ש"ח לסך של 5,000 ש"ח לחודש. לאחר שהתקבלה תגובת המבקש, החליט בית משפט קמא ביום 6.8.2019 להגדיל את צו התשלומים החודשי לסך של 3,500 ש"ח החל מאוגוסט 2019 ולסך של 5,000 ש"ח החל מאוקטובר 2019. ביום 7.10.2019, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר בהחלטה. ביום 16.10.2019, הורה בית משפט קמא כי בקשת המבקש לעיון חוזר תידון בדיון ההכרזה. באותו יום, הגיש המנהל המיוחד דו"ח פעילות בו סקר את הפעולות בהן נקט, את ממצאיו לגבי תום ליבו של המבקש ואת הכנסותיו, הוצאותיו ומחדליו של המבקש בהליך (להלן: הדו"ח ). המנהל המיוחד המליץ בדו"ח לקבוע תכנית פירעון, לפיה המבקש ישלם 50 תשלומים נוספים בסך 6,000 ש"ח החל ממועד הדיון ועד לסיום ההליך וכן כי ימומשו זכויותיו הפיננסיות הלא מוגנות של המבקש.

2.

בדיון ההכרזה שהתקיים ביום 5.11.2019, סבר המנהל המיוחד כי יש להעלות את צו התשלומים לסך של 6,000 ש"ח. המבקש ביקש שצו התשלומים יועמד על סך של 3,000 ש"ח וישולם לתקופה קצרה מזו שהציעו המנהל המיוחד והכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר ). הכנ"ר סבר כי יש להותיר את הצו על סך של 5,000 ש"ח כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא ולקבוע למבקש תכנית פירעון לפיה הוא ישלם סכום זה במשך 60 חודשים נוספים. הנושים שהוזמנו לדיון לא התייצבו ולא הביעו התנגדות.

החלטת בית משפט קמא מיום 5.11.2019 אימצה את המתווה שהציע הכנ"ר וקבעה את תכנית הפירעון הבאה (להלן: ההחלטה הנתקפת ): המבקש ישלם 60 תשלומים נוספים בסך 5,000 ש"ח, ימומשו זכויותיו הפיננסיות הלא מוגנות של המבקש והמבקש ישלם את חוב הפיגורים שצבר תוך שישים ימים ממועד ההחלטה. בהחלטה נכתב כי החייב משלם סכום חודשי בסך 3,500 ש"ח במסגרת קציבת מזונות. ככל שיהיו לחייב טענות לעניין הוצאות שעליו להוציא מעבר לסכום זה, החייב רשאי להגיש בקשה להפחתת דמי המזונות. נקבע בהחלטה שהוצאות הכלכלה שהחייב דיווח עליהן גבוהות מדי וניתן לצמצמן משמעותית. כן נקבע שאין לקבל טענות בעניין מצבו הרפואי של החייב וכי דמי השכירות שהחייב משלם הם עדיין על הצד הגבוה וכי "מעיון בכלל הוצאות החייב עולה כי למעשה החייב מתנהל כאדם מן היישוב ועל פני הדברים לא נראה כי מדובר בחייב אשר מפנים כי הוא מצוי בהליך של פשיטת רגל". לאחר שקילת מכלול השיקולים, לרבות התנהלות החייב בהליך, אימץ בית משפט קמא את המתווה שהציע הכנ"ר כאמור. נקבע כי "משך תכנית הפרעון מוארך גם לנוכח גילו של החייב, פוטנציאל השתכרותו של החייב, הוצאות מופרזות מתחילת ההליך ועד היום וצו חיוב בתשלומים נמוך אשר נקבע בתחילת ההליך". בית משפט קמא הכריז בהחלטה הנתקפת על החייב כפושט רגל והמנהל המיוחד מונה נאמן לנכסי החייב. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה הנתקפת ולצדו הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

3.

המבקש טוען כי כתוצאה מהעלאת צו התשלומים, הוא אינו יכול לעמוד בתשלומים הגבוהים שנקבעו בתכנית הפירעון. הסעד המתבקש בערעור הוא להורות על שינוי תכנית הפרעון לסך של 3,000 ש"ח לחודש לתקופה של 50 תשלומים. נטען כי החלטת בית משפט קמא מעלה שאלה משפטית האם גובה התשלומים שנקבעו בתכנית הפירעון ותקופת התשלומים מידתיים ביחס ליכולתו הכלכלית של החייב ולאיזון בין חובות החייב לתכנית הפירעון שנקבעה. החלטת בית משפט קמא מיום 5.11.2019 בעניין תכנית הפירעון שגויה באשר היא ענישתית כלפי החייב. בית משפט קמא שגה כשאישר תכנית פירעון בגובה 5,000 ש"ח בשישים תשלומים, שגה בכך שלא התחשב בהוצאות החייב כשילדיו שוהים עמו, שגה בקביעה כי גובה דמי השכירות שמשלם המבקש גבוהים במיוחד ושגה כשקבע שהוצאות המבקש לא משקפות את היותו פושט רגל (להלן: קביעותיו של בית משפט קמא ). מבחינת מאזן הנוחות, משלא שולם חוב הפיגורים, בבית משפט קמא עומדת ותלויה בקשת המנהל המיוחד מיום 5.2.2020, לעקל את משכורתו של המבקש. עם זאת, המבקש עובד בתפקיד במסגרתו הוא מנהל כספים של חברה. בשל רגישות תפקידו והרצון בשמירה על פרטיותו, במקום העבודה לא יודעים כי הוא פושט רגל. אם בקשת הנאמן לעיקול המשכורת תאושר, ההליך יובא לידיעת מנהליו והוא יאבד את עבודתו והדבר מגלם נזק בלתי הפיך וגם המוניטין המקצועי שלו ייפגע והוא יתקשה למצוא מקום עבודה. בנוסף, אם יוטל עיקול על המשכורת, המבקש לא יוכל לשלם את המזונות לילדיו. מנגד, כל נושי המבקש הם בנקים וחברות אשראי ומימון והם לא ייפגעו.

4.

עמדת הנאמן (להלן: הנאמן או

המנהל המיוחד ) היא כי יש לדחות את הבקשה. לעניין סיכויי הערעור, המבקש למעשה משיג על פסק דין עובדתי: על סכום התשלום החודשי שנקבע במסגרת תכנית הפירעון ועל משך הזמן שנקבע שיהיה עליו לשלם סכום זה. החלטת בית משפט קמא היא עובדתית ונסמכת על התרשמותו של בית המשפט מהמבקש, מאורחות חייו ומהתנהלותו. גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש שכן המבקש לא הוכיח קיומו של נזק בלתי הפיך. יתרה מכך, לחובת המבקש נזקפו מחדלים רבים בהליך, הוא עושה דין לעצמו ואינו משלם את צו התשלומים שקבע בית משפט קמא עוד בהחלטה מיום 6.8.2019. התשלום האחרון ששילם המבקש לקופה שולם ביום 23.9.2019. בנוסף, המבקש ביקש בדיון ההכרזה כי בית משפט קמא יעמיד את צו התשלומים במסגרת תכנית הפירעון על סך של 3,000 ש"ח, משמע בכך הודה שביכולתו לכל הפחות לשאת בתשלום חודשי זה. למרות זאת, המבקש שילם בחודשים אוגוסט וספטמבר סך של 1,500 ש"ח לחודש והחל מחודש אוקטובר הוא אף הפסיק לשלם כספים לקופת הנשייה. המבקש גם לא המציא לנאמן אסמכתאות כפי שבית משפט קמא הורה לו לעשות בהחלטה הנתקפת וכן נמנע מלשלם את חוב הפיגורים תוך שישים ימים.

עמדת הכנ"ר בתגובתו היא כי יש לדחות את הבקשה. הכנ"ר מצטרף לעמדת הנאמן בתשובתו.

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בבקשה שכותרתה "בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין" ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בעל דין המבקש לעכב ביצוע החלטה עד להכרעה בערעור נדרש להוכיח כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור שהגיש הם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן שביצוע פסק הדין טרם ההכרעה בערעור יקשה על השבת המצב לקדמותו ( ראו, למשל: ע"א 3552/15 סמיח נ' לביא (26.8.2015)). בענייננו, המבקש לא עמד בנטל להוכיח תנאים אלו בבקשתו.

6.

אף מבלי להביע עמדה בשאלת סיכויי הערעור, שלכאורה אינם נראים גבוהים, מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה. הלכה פסוקה היא כי קביעות בדבר כושר החזר של חייב בהליך חדלות פירעון נגזרות מראיות ומטיעונים שהובאו לפני הערכאה הדיונית. בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות אלו אלא במקרים חריגים בהם יימצא כי הערכאה הדיונית לא איזנה כראוי בין צרכי החייב לבין האינטרסים של הנושים (ראו, למשל: רע"א 4699/19 כהן נ' הכונס הרשמי (11.7.2019); רע"א 7567/18 מוקבל נ' כונס הנכסים הרשמי (2.12.2018)). הערעור שהגיש המבקש נועד להחליף את שיקול דעת הערכאה הדיונית בשיקול דעת ערכאת הערעור באשר המבקש חולק על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא. הלכה פסוקה היא כי אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית , אלא במקרים חריגים בהם נראה כי ממצאים אלה אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית אותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו, למשל: ע"א 9163/04 גרטלר נ' רובינשטיין (18.4.2007)). כך בעיקר כשמדובר בערעורים בענייני פשיטת רגל, בהם שיקול דעתו של בית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב ביותר וזאת נוכח מומחיותה של הערכאה הדיונית בעניינים אלו ולאור היכרותה עם הנפשות הפועלות ועם כלל נסיבות העניין (ראו, למשל: רע"א 5864/18 ידיד נ' המנהל המיוחד (7.1.2019); רע"א 4656/18 דג'לדטי נ' גיסין (18.6.2018); רע"א 4406/18 בנק הפועלים בע"מ נ' נאמנים , בפס' 17 (19.8.2018) ( "כידוע, לבית המשפט של חדלות פירעון יש מומחיות ייחודית בתחומו, ועל כן לא

בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו. כמו כן לבית המשפט של חדלות פירעון מסור שיקול דעת רחב בניהול ההליך..." ); רע"א 96/19 אבו נכד נ' עו"ד וייס , בפס' 6 (28.3.2019) ("גובה ההחזר הנקבע לפושט רגל הוא כידוע פרי הכרעה עובדתית אשר תלויה בראיות ובטיעונים שהובאו לפני הערכאה הדיונית בנוגע ליכולתו הקונקרטית של פושט הרגל, ולפיכך אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות הערכאה המבררת לגביו"). לכאורה, המקרה הנוכחי, שעיקרו השגות על תכנית הפירעון ועל קביעותיו של בית משפט קמא, אינו נופל בגדר החריגים הנ"ל. המבקש לא הצביע על פגם לכאורה באיזון שביצעה הערכאה הדיונית המצדיק התערבות בענייננו. מכאן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים. לעניין מאזן הנוחות, הלכה פסוקה היא כי הליכי הוצאה לפועל אינם יוצרים כשלעצמם מצב בלתי הפיך משום שלמבקש עומדים סעדים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ( ראו: ע"א 6552/18 עוואלי נ' הכונס הרשמי , בפס' 5 (28.5.2019) וההפניות שם). כך גם תשלום לקופת פשיטת הרגל לפי תכנית פירעון אינו מהווה מעשה בלתי הפיך (השוו: ע"א 3893/18 אינבנקום טכנולוגיות בע"מ נ' מפרק חברת ריט (2.6.2019)). מדובר בסעד כספי, אך המבקש לא טען כי יש לעכב ביצוע כמבוקש בשל חשש לקיומו של מצב בלתי הפיך ולא טען לחוסר יכולת להשבת כספיו וממילא לא הרים את הנטל הראייתי להראות כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך. לשם כך, נדרשת תשתית ראייתית מבוססת ולא די בהעלאת טענות כלליות (ראו, למשל: ע"א 6240/15 לונטר נ' פנחס ז"ל (25.1.2016); ע"א 7745/09 אטיאס נ' סלומון (26.11.2009)).

7.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח כל אחד.

ש ו פ ט

_________________________

19084980_Q09.docx עב

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,

http://supreme.court.gov.i l