ע"א 8528/99 עלי שיבלי נ. עווד מוקטרן

1.בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא א' אסא) חייב את המבקש לשלם למשיבים פיצויים, בגין גרימת עוגמת נפש והוצאת לשון הרע, בסך 100,000 ש"ח (משוערכים מיום 18.11.94) בצירוף הוצאות שונות. המבקש הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, וביקש מבית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע התשלום עד ההכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי (השופט נ' ממן) קיבל את הבקשה באופן חלקי: הוא עיכב את התשלום של מחצית הפיצויים, כנגד הפקדת סכום זה בקופת בית המשפט או הבטחתו בערבות בנקאית. הבקשה שלפני היא לעיכוב התשלום של יתרת הפיצויים, שתשלומה לא עוכב על ידי בית המשפט המחוזי.

כידוע, עיכוב ביצוע של פסק דין, המטיל חיוב כספי, עד להכרעה בערעור על פסק הדין, אינו ניתן אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, שהערעור מגלה סיכויי הצלחה טובים; השני, שקיים חשש מבוסס לכך שהמערער לא יוכל, או יתקשה מאד, לגבות את התשלום חזרה מהמשיב אם הערעור יתקבל והחיוב הכספי יבוטל. ראו, לדוגמה, בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405. לאחר עיון בפסק הדין נשוא הערעור, בנימוקי הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובת המשיבים לבקשה זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי שני התנאים מתקיימים במקרה הנדון.

2.תחילה סיכויי הערעור. תביעת המשיבים נגד המבקש בבית המשפט המחוזי נבעה ממעשים ומאמירות שהמשיבים ייחסו למבקש, שהיה ועודנו ראש המועצה המקומית שיבלי, בקשר לנפילת אחיהם של המשיבים בעת מילוי תפקידו בצה"ל בשנת 1989. המבקש כפר בטענות המועלות נגדו בתביעה, והגיש לבית המשפט אחד-עשר תצהירים מטעם עדים התומכים בגירסתו. המשיבים הגישו אף הם תצהירי עדות ראשית. הצדדים הסכימו לסכם את טענותיהם בכתב ללא חקירה הדדית של העדים, והוסיפו והסמיכו את בית המשפט להחליט, לאחר קבלת הסיכומים, אם יש צורך בחקירה של עד מסויים. אולם בית המשפט, שנתן את פסק הדין ארבע שנים לערך לאחר קבלת הסיכומים, אינו מנתח בפסק הדין את הראיות ואף אינו מפרט את הנימוקים עליהם מבוססת התוצאה. פסק הדין קצר עד מאד, והוא מבוסס, כפי שנאמר בו במפורש, על קביעה מיום 18.11.94 של "ועדת בוררים" אליה פנו בעלי הדין, ולפיה "על הנתבע לשלם לתובע פיצוי כולל בסך 150,000 ש"ח ביחד עם הוצאות" (עמ' 2 לפסק-הדין). בית המשפט אימץ את פסק הבוררות "ככתבו וכלשונו על כל הנימוקים המפורטים בו", מלבד סכום הפיצוי שהופחת והועמד על סך 100,000 ש"ח, וצירפו לפסק הדין "כחלק בלתי נפרד בו".

עיון בפסק הבוררות מיום 18.11.94, המצורף לפסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה תמיהות. שלא כפי שנאמר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, פסק בוררות זה לא ניתן על ידי "ועדת הבוררים" שעסקה בסכסוך בין המבקש לבין המשיבים. למעשה, ועדה זאת לא פסקה מעולם לחייב את המבקש בתשלום כלשהו למשיבים. פסק הבוררות, עליו מדבר בית המשפט, ניתן בהליך בוררות אחר בין בעלי דין אחרים. התובע באותה בוררות היה אדם בשם מחמוד סלים מוקטרן (להלן - מחמוד), שהוא בן דוד של המשיבים, ואילו המשיבים כלל לא היו צד לאותו הליך. גם מבחינה עניינית אין זהות בין ההליכים: פסק הבוררות מיום 18.11.94 חייב את המבקש לשלם פיצויים למחמוד בשל דברים שנכתבו על ידי המבקש נגד מחמוד. לעומת זאת, תביעת הפיצויים של המשיבים נגד המבקש בבית המשפט המחוזי התבססה על עובדות ועל עילות שונות: הזמנת אנשי תקשורת להלוויית אחיהם של המשיבים; נשיאת הספד במהלך ההלוויה בניגוד לבקשת המשיבים ומשפחתם; שירבוב מטעה של שם המשיבים לתוך המכתב שנכתב על ידי המבקש נגד מחמוד; ועוד.

תמיהות אלה מצביעות על קשיים של ממש בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבים, בתגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע, עמלים להסביר ולתרץ קשיים אלה. מבלי להכריע בדבר באופן סופי, המעט שיש בידי לקבוע כבר בשלב זה הוא כי סיכויי הערעור, גם לאחר התחשבות בהסברי המשיבים, אינם מבוטלים.

3.כאמור, סיכויי הערעור אינם מספיקים כדי לעכב את הביצוע של פסק הדין. יש להראות, נוסף על כך, כי תשלום החוב הפסוק לפני ההכרעה בערעור עלול להסב למערער נזק שלא יוכל להיתקן. אכן, המבקש טוען כי גם תנאי זה מתקיים במקרה הנדון. לדבריו, המשיבים "הם מחוסרי השכלה ומקצוע, אינם עובדים למחייתם ואינם משתכרים לפרנסתם, אין להם כל רכוש משמעותי ממנו ניתן להיפרע, והם מתקיימים בעיקר על קצבאות של הביטוח הלאומי... בנסיבות אלה אין כל ספק כי אם פסק הדין יבוצע, ולאחר מכן המבקש יזכה בערעור, לא תהיה כל אפשרות לגבות חזרה את הכספים שישולמו עפ"י פסק הדין, ולהחזיר את המצב לקדמותו". לאור טענה זאת ביקשתי מהמשיבים, בהחלטתי מיום 19.1.2000, להמציא לבית המשפט "נתונים המצביעים על יכולתם להשיב למערער את הסכום בו חוייב על ידי בית המשפט המחוזי, במקרה והערעור יתקבל". המשיבים, בתגובה, לא הציגו נתונים כלשהם שיש בהם כדי להפריך או להחליש את טענתו של המבקש. נהפוך הוא. תגובת המשיבים מעלה תמונה עגומה לגבי מצבם הכלכלי. אחד מהם (המשיב 2) אינו עובד ואינו משתכר למחייתו; שניים אחרים (המשיבים 1 ו3-) אינם עובדים ומתקיימים מקיצבת נכות; וגם האחד שעובד (המשיב 4) משתכר שכר ממוצע ואינו מחזיק ברכוש משמעותי. בנסיבות אלה, הנתונים שנמסרו על ידי המשיבים מאמתים את חששו של המבקש.

4.לאור האמור, מסקנתי היא כי המבקש הרים את הנטל הדרוש לשם עיכוב הביצוע של פסק הדין. לפיכך אני מעכב את הביצוע של יתרת התשלום שלא עוכבה על ידי בית המשפט המחוזי, וזאת עד להכרעה בערעור. בעקבות בית המשפט המחוזי, גם עיכוב הביצוע לפי החלטתי הנוכחית מותנה בכך שהמבקש יפקיד את הסכום שתשלומו עוכב בקופת בית המשפט המחוזי או ימציא ערבות בנקאית צמודה ובלתי-מותנית להבטחת התשלום של סכום זה לידי המשיבים אם הערעור יידחה.

אין צו להוצאות.