ע"א 8566/01 עלי גלווש נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות בחודשים מאי ויוני 2001, וביניהן: קשירת קשר לביצוע פשע, נסיון לרצח, החזקת נשק ונשיאתו, איומים, והכשלת שוטר במילוי תפקידו.

במהלך הדיון בבקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים, התרשם בית המשפט כי הראיות ביחס לאישום הראשון "אינן כה חזקות" (כלשונו), אולם הוסיף כי "הראיות בקשר לפרט הנוסף של החזקת הנשק ללא היתר בנסיבות שפורטו מצביעות על מסוכנות מצידו של המשיב ושחרורו מהמעצר עלול לסכן את הציבור".

באותה החלטה הוסיף בית המשפט המחוזי, כי חלופת המעצר שהוצעה (שהייה אצל סבתו של העורר) אינה מקובלת עליו, ומכך הסיק העורר שאם יציע חלופה אחרת, טובה יותר, יוכל לשוב ולפנות לבית המשפט. על החלטה זו הוגש ערר, ובית משפט זה דחה אותו תוך שהוא מוסיף, שהוא אינו נוקט כל עמדה ביחס לאפשרות ששחרורו של העורר לחלופת מעצר יחזור ויישקל בבית המשפט המחוזי, אם יעלה בידו להציע חלופה העשויה להשיג את מטרת המעצר.

בעקבות החלטה אחרונה זו פנה העורר לבית המשפט המחוזי, והציע שלוש חלופות מעצר, וגם הפעם נדחה. בהחלטה זו בה עוסק הערר שבפני, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות שבכתב ובעל-פה, לא מצאתי עילה להתערבותי.

בית משפט זה, בהחלטתו מיום 4.10.01, לא התכוון להנחות את בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בחלופת מעצר בעניינו של העורר, אדרבא, בעניין זה נמנע בית המשפט מלקבוע עמדה, והותיר לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה את השאלה אם נכון לחזור ולבדוק חלופות טובות מאלה שהוצעו על ידי העורר בעבר. בהחלטתו הנוספת הבהיר בית המשפט המחוזי את עמדתו, ממנה משתמע כי מלכתחילה לא סבר שיש מקום לשחרר את העורר ממעצרו, לנוכח המעשים אשר יוחסו לו, והמעידים על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. ובמילים אחרות, כוונת בית המשפט קמא היתה לומר שבנסיבותיו של העורר כל חלופה, זו שהוצעה על ידו בעבר ואלו המוצעות עתה, אין בהן כדי לבטל את מסוכנותו, ותרופתו היא רק במעצר ממש.

כאמור אינני סבור שבית המשפט המחוזי שגה בהשקפה זו. למערער עבר פלילי, ובשנת 1998 אף נשא בעונש מאסר בן 15 חודשים. אתה מצפה כי מי שנתנסה בכל אלה וחרד לחירותו, ידיר רגליו לא רק מפשע, אלא אף מאבק של פשע, ומצערת העובדה שהעורר לא נהג כך. עבירה בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, היא בבחינת "עבירת בטחון", כהגדרתה בסעיף 35(ב)(1) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1966-, ובתור שכזו הוכרה כעבירה המקימה עילת מעצר סטטוטורית (סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים), עקב הסכנה הטמונה בה לביטחון הציבור.

אכן, בית המשפט המתבקש להחליט על מעצרו של נאשם חייב לבחון את השאלה אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה אחרת, אך השילוב שבין מעשיו של העורר בהווה עם הרשעותיו בעבר, אינו מותירים מקום למסקנה אחרת זולת זו אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.