ע"א 8593/17 מוחמד מנסור נ. מדינת ישראל - מנהל מיסוי מקרקעין נצרת

1.

ועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי דחתה שני עררים שהגישו המערערים, ביחס לשלוש שומות מס שהוצאו להם. שתים מהשומות הוצאו בשנת 1998, בגין הצהרות על מכירת זכות במקרקעין שהוגשו בשנת 1997, ושומה שלישית הוצאה בשנת 2014, בגין הצהרות על מכירת זכות במקרקעין שהוגשו בשנת 2013. המערערים ערערו לבית משפט זה על הכרעת ועדת הערר, ולצד הערעור הגישו את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע.

המערערים טוענים כי סיכויי ההליך גבוהים, שכן כל השומות הוצאו בגין עסקה אחת בודדת. אשר למאזן הנוחות, נטען כי סך כל השומות עולה על סכום של שני מיליוני שקלים, כאשר ברוב החוב נושא מערער 1, וכי המערערים חסרי יכולת כלכלית. לכן, הגם שפסק הדין קובע חיוב כספי – אכיפתו תפגע בהם באופן קשה. מנגד טוען המשיב כי השומות הוצאו בהתאם לאופן שבו בחרו המערערים לדווח על העסקאות: דיווח בשנת 1997 על שתי עסקאות; והעלאה של טענה בשנת 2013 לפיה שהדיווח הקודם התבסס על חוזה למראית עין, תוך הצגה – לראשונה – של שני חוזים נוספים שמתיימרים להיות בני למעלה מחמש עשרה שנים. בכל הנוגע למאזן הנוחות הוגש תצהיר של סגן מנהל במשרד מיסוי המקרקעין, ובו נאמר שבבעלותו של מערער 1 שמונה נכסי מקרקעין.

2.

דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, אף על פי שמעיקר הדין נדרש היה לדחותה במלואה. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה כשנה לאחר מתן פסק הדין וכתשעה חודשים לאחר הגשת הערעור, כאשר בכל אותה זמן לא שילמו המערערים את התשלום בו חויבו בפסק הדין ולא הגישו כל בקשה לעיכוב ביצועו. בנוסף לכך עולה כי לא הוצגה תמונה שלמה של יכולתם הכלכלית של המערערים. מתברר כי למערער 1 נכסי מקרקעין הרשומים בבעלותו, מבלי שנתון זה הוזכר בבקשה, וכן לא צורפו כלל נתוני השכר של מערער 2, אלא רק של בת זוגו, מערערת 3, זאת למרות שהוצהר כי הוא עובד ומשתכר למחייתו.

המסקנה הייתה צריכה להיות אפוא, כי יש להורות על דחיית הבקשה. אף על פי כן, החלטתי לקבלה משני טעמים. ראשית, ובכל הנוגע לסיכויי ההליך, מדובר במקרה בעל נסיבות חריגות יחסית, שבהן, לכאורה, הייתה בפועל מכירה אחת של מקרקעין שמוסתה כשתי מכירות שונות, וכך עולה גם מעמדת המשיב. אף על פי שנתון זה אינו חותך בהכרח את סיכויי ההליך, שכן התנהלותם של המערערים שהובילה למצב זה אינה חפה כלל מקשיים – יש בו כדי להקל במידת מה על קבלתה של הבקשה לעיכוב ביצוע. שנית, השומה המאוחרת יותר של מס שבח המקרקעין שבו חויב מערער 1 כוללת רכיב משמעותי ביותר של קנס בגין אי-הצהרה במועד על ביצוע העסקה, בסך של למעלה ממליון שקלים. לנוכח שילוב של שני הטעמים, וגם בראי העובדה שמדובר באדם פרטי ובסכום שאינו מבוטל, הנני נעתר לבקשה לעכב את ביצועו של רכיב זה בלבד. הבקשה נדחית ביחס לכל יתר השומות על רכיביהן.

3.

סוף דבר, יש לקבל את הבקשה באופן חלקי, כך שמערער 1 לא יידרש לשלם סכום של 1,015,352 ש"ח, שבו חוייב כקנס בגדרי שומת מס שבח שמספרה 113124390, עד להכרעה בערעור. יתר הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. תוקף הצו מותנה בכך שמערער 1 יפקיד התחייבות עצמית וערבות צד שלישי בסך של 50,000 ש"ח בקופת בית המשפט עד ליום 20.9.2018, לפיצוי המשיב בגין כל נזק שייגרם לו על ידי הצו הזמני, אם תיפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת.