ע"א 8597-22 ע"א 8597-22

1.ענייננו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) (השופט א' צימרמן) מיום 14.11.2022 ב-ת"א 1146-01-20 (להלן: פסק הדין).

המחלוקת בין הצדדים נסבה על כספים שהשקיעו המשיבים בחברות שבשליטת המבקשים (להלן: החברות). כעולה מפסק הדין, הצדדים הסכימו על סיום המחלוקת "בדרך של הסכמה על הפרדת כוחות מלאה בחברות: זאת תוך ש[המשיבים] מוותרים על כל טענה וזכות בחברות ועל האחזקה בהן, כנגד קביעתו של סכום סופי וכולל בפסק הדין, שיינתן כהוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובלא הנמקה". בהתאם להסכמה זו, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה וללא נימוקים, ובמסגרתו הורה בית המשפט כי המבקשים ישלמו למשיבים סך של 3,650,000 ש"ח.

אלא שבכך לא תמה המחלוקת, והמבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ולצדו את הבקשה לעיכוב ביצוע (להלן: הבקשה ו-הערעור, בהתאמה). לבקשת המבקשים, ביום 15.12.2022 הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת.

2.בבקשה טוענים המבקשים כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין, בשל חשש מוחשי לכך שאם יתקבל הערעור שהגישו ופסק הדין יבוטל, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולגבות מהמשיבים את הכספים שישולמו להם. לטענת המבקשים, הסיבה לכך היא שהמשיבים צפויים להעביר את הכספים לקרוב משפחתו של המשיב 2 שעמד מאחורי ההשקעה הכספית בחברות ומימן אותה. נטען כי אותו קרוב מרצה בימים אלה עונש מאסר, וכי אין לו מקורות הכנסה שמהם יוכל להשיב את הסכום שנפסק בפסק הדין. עוד נטען בבקשה כי סיכויי הערעור טובים בשל "שגיאות מהותיות" שנפלו, לשיטת המבקשים, בפסק הדין.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המבקשים לא הצביעו על טעמים כלשהם שמצדיקים חריגה מהכלל שלפיו אין בעצם הגשת ערעור כדי להורות על עיכוב ביצוע פסק דין, וביתר שאת כאשר מדובר בפסק דין כספי שניתן על דרך הפשרה. עוד טוענים המשיבים כי אין בסיס לטענות המבקשים שלפיהן קרוב משפחתו של המשיב 2 הוא בעל הכספים שהושקעו בחברות וכי אין לו מקורות הכנסה, והודגש כי בניגוד לנטען בבקשה, הקרוב אינו שוהה במאסר בימים אלה. המשיבים הוסיפו ופירטו את מקורות ההכנסה של המשיב 2, שלשיטתם מצביעים על כך כי הוא אדם מבוסס ובעל יכולת להחזיר את הכספים שנפסקו לטובת המשיבים, אם יידרש לכך.

3.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, על נספחיהן, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע היא שבעל דין זכאי ליהנות לאלתר מפירות זכייתו בפסק דין שניתן לטובתו, וערעור שהוגש על פסק הדין, כשלעצמו, אינו מהווה טעם מספק לעיכוב ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על מנת שבית משפט יסטה מכלל זה, על המבקש הנטל להראות כי התקיימו שני תנאים מצטברים, שביניהם יחס של "מקבילית כוחות": האחד, כי סיכויי הערעור הם טובים, והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו מני רבים: ע"א 8410/20 גלעדי נ' פנינת גרינשטיין בע"מ, פסקה 7 (10.1.2021)). הנטל המוטל על המבקש כבד במיוחד כאשר עסקינן בסעד כספי, שכן לרוב במצב זה ניתן "להשיב את הגלגל לאחור" על ידי החזרת הכספים ששולמו (ראו: ע"א 947/19 בורין נ' ח.ומ.ג נכסים בע"מ, פסקה 7 (10.4.2019)).

בענייננו, המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי התקיים איזה מהתנאים. באשר לסיכויי הערעור ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין, אזכיר כי מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה; כך שעומדת לפני המבקשים משוכה משמעותית לנוכח ההלכה שלפיה היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מסוג זה מצומצם ומוגבל למקרים חריגים בלבד (ראו: ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול, פסקה 4 (20.2.2018)). בנוגע למאזן הנוחות, המבקשים הביעו חשש כי ביצוע פסק הדין יהיה בלתי הפיך אם יבוטל במסגרת הערעור, בשל קושי להשיב את כספם מהמשיבים. טענה זו נטענה בעלמא, ולא שוכנעתי כי יש סיבה לבכר את הקשיים הלכאוריים שהציגו המבקשים על פני טענת המשיבים ביחס לאמצעים הכלכליים הניכרים שעומדים לרשותם.

4.סוף דבר. לא הוכח כי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות מטים את הכף לטובת המבקשים. משכך הבקשה נדחית, והצו לעיכוב ביצוע ארעי שניתן ביום 15.12.2022 – מבוטל. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו בסך 2,000 ש"ח.