ע"א 8639/04 דולב חב' לביטוח בע"מ נ. גבוע סולימאן

השופט א' ריבלין:

1.בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' אבידע). בפסק-הדין נפסקו למשיב (המערער שכנגד) פיצויים בגין נזקי גוף שהוסבו לו בתאונת דרכים שבה היה מעורב.

בית המשפט המחוזי אימץ בפסק-דינו את חוות-דעת המומחים שמונו מטעמו בתחומים השונים. הנכות הרפואית המשוקללת הצטברה לסך של 74%. עם זאת, נקבע כי הפגיעה בכושר ההשתכרות עולה כדי 100%, וזאת, לאור עיסוקו הקודם של המשיב בתחום המכונאות ופחחות הרכב – עיסוק הכרוך בעבודה פיזית יום-יומית; הפגיעות שנגרמו לו בתאונה, השוללות ממנו את האפשרות לבצע עבודה פיזית; נתוניו ה"דלים" של המשיב; והמצב התעסוקתי הכללי. בהתחשב במכלול העדויות והנתונים אודות המשיב, נקבע בסיס השכר למשך השנתיים שלאחר התאונה, בשיעור של 3,300 ש"ח; ולתקופה שלאחר מכן – עד גיל 65 שנים – בשיעור של 4,600 ש"ח. התוצאה: פיצוי של 472,320 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר, ופיצוי של 1,123,986 ש"ח בגין הפסדי השתכרות בעתיד.

2.עבור הוצאות רפואיות בעבר, פסק בית המשפט המחוזי למשיב סכום של 4,650 ש"ח, ולעתיד – 39,500 ש"ח. סכום נוסף נפסק לו למשיב בגין הגריעה מניידותו. אמנם – כך ציין בית המשפט – המשיב לא נפגע ברגליו, ואולם, הוא נזקק לחגורה אורטופדית, וזו יוצרת מגבלה במיוחד בחודשי הקיץ החמים. הודגש, כי רישיונו של המשיב נשלל למשך 10 שנים, בשל התאונה נשוא התביעה, וכי הוא נוסע – כך מתברר – באוטובוסים. בסופו של יום ראה בית המשפט לפסוק למשיב סכום של 220 ש"ח לחודש, בשל קשיי הליכה למרחקים והצורך להיזקק בשל כך לתחבורה. התוצאה היא פיצוי של 24,500 ש"ח לעבר ו- 65,148 ש"ח לעתיד. אשר לראש הנזק של עזרת הזולת, נכון היה בית המשפט להניח כי בסמוך לאחר התאונה נזקק המשיב לעזרה – אך לא כך מאז החלים. כמו-כן הניח בית המשפט כי המשיב מתקשה בביצוע תיקונים ושיפוצים בביתו. בית המשפט פסק אפוא, על דרך האומדנא, סכום של 15,000 ש"ח. לכל אלה התווסף פיצוי של 162,050 ש"ח, בגין כאב וסבל. מסכום הפיצויים נוכו התשלומים התכופים ששולמו למשיב, וכן גמלאות המל"ל ששולמו וישולמו לו. סכום נוסף, של 55,000 ש"ח, הוקפא, עד להחלטת המל"ל בתביעה שיגיש המשיב לקבלת קצבה נוספת לפי סעיף 200א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995.

3.כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד. המערערת, דולב חברה לביטוח בע"מ, ממקדת טענותיה בשלושה נושאים: שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות; בסיס השכר שנקבע לצורך חישוב הפיצוי; ופסיקת הפיצוי בגין הוצאות ניידות. המשיב, מצדו, משיג על מרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי, המקפחות אותו, לדעתו.

4.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור בנוגע לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. אכן, המשיב, בהיותו כבן 25 שנים, נפצע באורח קשה בתאונה, והוא סובל מנכויות מצטברות במספר תחומים. הנכות הרפואית המשוקללת היא, כאמור, 74%, והיא מורכבת מ נכות

אורטופדית (15% בגין הגבלה בתנועות מרפק ימין; 2% בגין שבר בעצם הבריח; 5% בגין צלקת); נכות כירורגית (20% בגין פגיעה בדופן הבטן; 10% בגין כריתת הטחול; 10% בגין צלקות); נכות נוירולוגית (15% בגין מצב לאחר חבלה גולגלתית-מוחית חמורה); וכן נכות פסיכיאטרית (5%) ונכות ב תחום א.א.ג. (20% בגין חוסר תחושה והרגשת נימול בשפה התחתונה ובלחי ימין; 10% בגין צלקות; 10% בגין שינוי בצורת האף עם הפרעות נשימה; 1.5% בגין אבדן 4 שיניים). ניכר כי לחלק מן המרכיבים הללו אין נפקות תפקודית, או למצער, נפקותם התפקודית פחותה משיעור הנכות הרפואית – בעיקר אמורים הדבורים בצלקות שנותרו בגופו של המשיב, אך גם במרכיבים נוספים – טלו למשל את הנזק התחושתי באזור הפנים (ראו והשוו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי , פ"ד נב(3) 792).

בהינתן מצבור הנתונים הללו, ויתר הנסיבות – למשל העובדה שהמשיב ריצה עבודות שירות, קלות-לביצוע אמנם, בשל הרשעתו בעבירות סמים שביצע לאחר התאונה – נראה כי הקביעה לפיה נגזר גורלו של המשיב לחיים נטולי עבודה, וכי הוא לא יוכל להשתכר מאומה במשך כל שנותיו, היא מופרזת, זאת גם בהינתן עברו התעסוקתי, נתוניו ה"דלים" ומצב המשק. אכן, בקביעת הפיצוי יש להתחשב גם בנתונים הנוגעים לנפגע המסוים, ובהשפעת הנכות על יכולתו לעסוק במקצוע שרכש לעצמו עובר לתאונה (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל). אולם ברי כי גם קושי ממשי או היעדר אפשרות לשוב לעבודה שמקדם, אינם מובילים מניה וביה לקביעת אובדן כושר השתכרות מלא. כך במיוחד שעה שהנפגע הוא אדם צעיר, אשר גם במומו, אין לומר כי כושרו הפיזי, הנפשי והמנטאלי מציב מחסום בלתי-עביר בפני מציאת עבודה כלשהי. בענייננו, הסברה כי המשיב איננו מסוגל, ולא יהא מסוגל בעתיד, להשתכרות ולוּ נמוכה, איננה עולה בקנה אחד עם הראיות. לפיכך, ראינו לנכון להתערב בפרט זה. בנסיבות העניין, ובהנחה כי נותר למשיב כושר להשתכר בשיעור 15% לפחות מן הסכום אותו היה משתכר אלמלא התאונה, אנו קובעים כי המשיב מסוגל להשתכר, לאחר התאונה, סכום חודשי של 800 ש"ח נכון ליום פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי. סכום זה יופחת מבסיס השכר שקבע בית המשפט המחוזי, ועל יסוד הנתון המעודכן, ייקבע הפיצוי בגין הפסד השתכרות.

5.איננו רואים מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת ביחס לבסיס השכר. מסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה מבוססת על ניתוח של מכלול הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי, בהתחשב גם במרכיב אי-הודאות הקיים בכגון דא, ואין היא חורגת מתחום הסבירות. שקלנו האם להתערב בפיצוי שנפסק בגין הוצאות ניידות. בית המשפט קמא עצמו הבהיר כי המשיב לא נפגע ברגליו, כי הוא נוסע באוטובוסים וכי הגבלתו מלנסוע ברכב נובעת מכך שרישיונו נשלל לתקופה ארוכה. בנסיבות אלה, פסיקת הפיצוי בגין פגיעה בניידות, בסכום של כ- 90,000 ש"ח, נראית מסופקת. עם זאת, בהתחשב בנימוקיו של בית המשפט קמא, ובסכום הנמוך במידת-מה שנפסק בראש נזק אחר – עזרה לזולת (בתקופה שלאחר התאונה) – אנו מוצאים כי בסך-הכל, ובאיזון כולל, גם בעניינים אלה אין עילה להתערב בהכרעת הערכאה המבררת.

6.כאמור, המשיב משיג, בערעור שכנגד, על קביעותיו של בית המשפט קמא במספר עניינים נוספים, ובהם, הפיצוי בגין ההוצאות הרפואיות, הפיצוי בגין כאב וסבל והקפאת חלק מסכום הפיצוי עד לבירור נוסף במל"ל. עיינו בטענות המשיב, ובתגובת המערערת להן, ולא מצאנו עילה מספקת להתערבות בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעניינים אלה.

הערעור מתקבל במובן האמור; הערעור שכנגד נדחה; בנסיבות העניין ובהתחשב בנסיבותיו האישיות, יישא המשיב בהוצאות הערעור ובשכר טרחת עורך-הדין של המערערת בסכום של 5,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

נ ש י א

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.