ע"א 8708/96 יוסף שיר נ. יחזקאל שיר

המבקש בתיק זה הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בצו בדבר הגשת סיכומים נקבע כי בעלי הדין יגישו סיכומיהם בכתב, כאשר על פי סדר הטענות שנקבע בצו על המערערים להגיש טענותיהם תוך שלושים יום מיום מסירת הצו. בתוך המועד שנקבע הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת סכומים למשך שלושים ימים נוספים מן הטעם שעל בא כח המערערים מוטל עומס עבודה רב ועליו "להגיש לא פחות מ 26 סכומים בכתב בתיקים שונים". הבקשה התקבלה וניתנה להם ארכה נוספת של 30 יום.

לאחר חודשים אחדים בהם לא הגישו המערערים את סכומיהם, הגישו המשיבים בקשה לדחיית הערעור עפ"י תקנה 448 לתקנות.

או אז חזרו המערערים והגישו בקשה להארכת מועד נוסף להגשת סיכומים בכתב. גם בקשה זו נומקה בעומס עבודה חריג ובלתי צפוי במשרד ב"כ המערערים.

בבקשות המערערים ובתגובות המשיבים נוספו טענות רבות בדבר היחסים בין עורכי הדין. איני רואה צורך לדון בטענות אלו, וחלקן מוטב שלא היו מועלות כלל. אתייחס לבקשה להארכת המועד לגופה.

בענייננו מדובר במועד שנקבע בצו של בית המשפט, אשר אינו מצריך "טעם מיוחד" כדי להאריכו, ודי בהצדק סביר בלבד בהתאם לתקנה 528 רישא לתקנות.

מתקין התקנות השווה דינם של של בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעונו במועד הקבוע (תקנה 446(ד)) ובעל דין שלא הגיש סכומיו בכתב במועד הקבוע (תקנה 448(ג)) לדינו של בעל דין שלא התייצב לדיון בערעור (תקנה 450). ביחס לבעל דין שלא הגיש את עקרי טיעונו נקבע כי על בית המשפט לשקול אם להרשות לו להשמיע את טענותיו חרף מחדלו.(ראו: ע"א 768/80, לחם ואח' נגד פורמרץ ואח', פ"ד ל"ה (3), 527; ע"א 73/88, רג'ינה זינגר נגד רשם המקרקעין נתניה, פ"ד מ"ו(5),119).

הנטייה הראשונית היא להימנע מלנעול את שערי בית המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין, ולתת לבעל דין את יומו בבית המשפט, בהנחה שמחדלים דיוניים ניתנים, לעיתים, ולאחר בחינת כל מקרה לגופו, לריפוי על ידי הוצאות.

בעניין זה יש מקום להבחין בין איחור בפתיחת ההליך גופו ובהליכים מקדימים כגון הפקדת ערבון, במהווים תנאי סף לפתיחת ההליך. במקרים אלו המדיניות נוקשה יותר שכן על הפרק עומדת זכותו של בעל הדין הפותח בהליך להישמע בפני בית המשפט, לעומת זכותו של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד עוד וליהנות מעקרון סופיות הדיון.

בענייננו הערעור כבר התגבש ועלה על מסלול הדיון ולכן גוברת הנטייה לאפשר דיון לגופו של עניין. מובן, עם זאת, כי גם במצב זה לא ניתן להתגבר על כל מחדל שהוא, ועל בית המשפט לבחון את מכלול השקולים, כגון מהות הטעם שניתן למחדל, מידת הפגיעה בבעלי הדין האחרים וכד'.

במקרה שלפניי שוכנעתי כי אף על פי שראוי היה שבא כח המערערים יקפיד יותר על קיום החלטות בית המשפט ולכל הפחות היה עליו להגיש בקשה נוספת קודם לסיום הזמן שניתן לו על ידי בית משפט זה, אין מדובר בזלזול מכוון בבית המשפט אלא בחוסר מעש שנבע, ככל הנראה מלחץ, עבודה חריג.

בנסיבות אלו נראה לי כי יש להעדיף את אינטרס עשיית הצדק ושמיעת הערעור לגופו, תוך "שיפוי" הליקויים הפרוצדורליים בדרך של חיוב בהוצאות.

אני מחליטה, איפוא, בהתאם לתקנה 448 (ג) סיפא להאריך את המועד להגשת סכומי המערערים ולאפשר הגשתם תוך חמישה עשר יום מהמצאת החלטה זו. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 2,500 ש"ח.