ע"א 8710/99 פבאלואיה קרלו באמצעות אימו לופו אדריאנה נ. שר הפנים

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט הגבוה לצדק בבג"צ 979/99, שניתן ביום 23.11.99 על ידי כבוד השופטת ד' ביניש, המשנה לנשיא ש' לוין והשופט י' אנגלרד.

1.העותר 1 ( להלן:

העותר ) נולד בישראל בשנת 1990, בעת שהוריו, בני הדת הנוצרית ואזרחי רומניה, שהו בארץ מכוח אשרות ביקור כתיירים. סבתו של העותר, אשר אף היא שהתה בישראל באותה עת, נישאה למוסלמי אזרח ישראלי ומכוח נישואין אלה קיבלה מעמד בארץ. זמן קצר לאחר הלידה, יצא העותר עם אמו (העותרת 2) לרומניה ואילו האב (המשיב 4) נשאר בישראל. בשנת 1994 התגרשו הוריו של העותר, על פי פסק דין שניתן ברומניה אשר העניק את המשמורת על העותר לאם. העותר נשאר במשמורת אמו, ברומניה, במשך למעלה מחמש שנים. האב נישא בשנת 1995 ליהודיה אזרחית ישראל. לטענת העותר, קיבל האב מתוקף נישואיו מעמד של תושב קבע בישראל. ביום 6.7.98 נכנסו העותר ואמו לישראל על פי אשרת תיירים, לצורך ביקור סבתו של העותר. לאחר זמן מה, הגיש העותר בקשה לקבלת מעמד של תושב קבע בארץ, מתוקף מעמדו של אביו, ובקשתו סורבה.

2.כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. במוקד הדיון עמדה השאלה האם חלה על העותר הוראת תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד1974- (להלן: התקנות ), אשר זו לשונה:

"ילד שנולד בישראל, ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות, תשיא1950-, יהיה מעמדו בישראל כמעמד הוריו; לא היה להורים מעמד אחד, יקבל הילד את המעמד של אביו או אפוטרופסו זולת אם ההורה השני מתנגד לכך; התנגד ההורה השני, יקבל הילד את המעמד של אחד מהוריו, כפי שיקבע השר".

לטענת העותרים, הוראת תקנה 12 לתקנות חלה על העותר. לעומתו, המשיב סבר כי על העותר חל נוהל משרד הפנים בדבר "קריטריונים למתן אשרה לישיבת קבע" של זרים בישראל. במסגרת זו נשקלה בקשתו של העותר והיא נדחתה.

3.בית המשפט פסק כי אין העותר זכאי למעמד של תושב קבע מכוח תקנה 12. בית המשפט קבע כי מעיון בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-, עולה שאין הוא קובע זכות לישיבת קבע בישראל "מכוח לידה". אשר לתקנה 12 הנ"ל, נקבע כי תכליתה היא למנוע פער בין מעמדו של ילד קטין לבין מעמדו של הורהו המחזיק בו או הזכאי להחזיק בו וזאת מטעמים של שמירה על שלמות התא המשפחתי ושלום הילד. יישום התכלית האמורה על המקרה של העותר הוביל את בית המשפט למסקנה כי אין התקנה חלה עליו. העותר נותר במשמרתה הבלעדית של אמו, עימה הוא התגורר ברומניה במשך כ5- שנים. לא היתה בפני בית המשפט טענה כי "השוואת" מעמדו של העותר לזה של אביו נדרשת לשם מניעת פגיעה בשלמות התא המשפחתי. התמונה שהצטיירה בפני בית המשפט היתה הפוכה - האב הודיע שאין לו קשר עם העותר ואין לו ענין בתוצאות העתירה. העותרים מצידם הבהירו כי רצונם להשתקע בארץ נובע מנסיבות חייהם ברומניה ומרצונם להתגורר בקרבת אמה של העותרת 2. בית המשפט פסק כי נסיבות אלה הן זרות לתכלית העומדת ביסוד תקנה 12 ולכן דחה את טענת העותרים לפיה זכאי העותר למעמד של תושב קבע בארץ מכוח תקנה זו. כמו כן, בית המשפט קבע כי בנסיבות הענין לא נפל פגם בשיקול דעתם של המשיבים שלא להיעתר לבקשת העותר.

4.על פסק דין זה הוגשה הבקשה לדיון נוסף שבפני. לטענת העותרים, מדובר בהלכה חדשה, המצדיקה דיון נוסף לנוכח חשיבותה וקשיותה. לטענתם, הנחת היסוד ממנה יצא בית המשפט בפסק דינו, לפיה בכפוף לאמור בחוק האזרחות, תשי"ב1952-, אין המחוקק מכיר בהענקת מעמד בישראל מכוח לידה, אינה מבוססת. בנוסף, הקושי בהלכה נובע מהגבלת תחולת תקנה 12 להורה משמורן בלבד, וזאת למרות שבנוסח התקנה אין הגבלה כזו. הלכה זו, כך לטענת העותרים, מבכרת את עקרון שלמות התא המשפחתי המצומצם על פני טובת הילד. כמו כן, לטענת העותרים, עומדת ההלכה הנ"ל בסתירה להלכה קודמת שנפסקה בבג"צ 48/89 ריינהולד עיסא נ' מנהל הלשכה האזרחית למנהל האוכלוסין במזרח ירושלים , פ"ד מג(4) 573. באותו ענין נדון סירובן של הרשויות להעתר לבקשתה של תושבת ירושלים המזרחית, בעלת מעמד של תושבת קבע, אשר היתה נשואה לאדם שאינו תושב ישראל, לרשום את בתה כתושבת ישראל. בית המשפט הגבוה לצדק הורה לרשויות לשקול את בקשת העותרת לפי תקנה 12 הנ"ל.

5.המשיב מבקש בתגובתו לדחות את הבקשה לדיון נוסף. לטענתו, אין ההלכה שנקבעה מצדיקה דיון נוסף מפאת קשיותה. הנחת היסוד ממנה יצא בית המשפט, לפיה אין המחוקק מכיר בזכות ישיבה בארץ מכוח לידה (בכפוף לחוק האזרחות), מתיישבת עם התפיסה הכללית של המחוקק הראשי לפיה הזכות לקבל מעמד קבע בארץ מכוח לידה היא זכות מהותית, ועל כן הסדרתה צריכה להיות בחקיקה ראשית ולא בחקיקת משנה. בית המשפט קבע כי את התקנה יש לפרש בהתאם להוראות החוק המסמיך, אשר אינו מעניק מעמד בישראל מכוח לידה, ובכך לא טמון כל קושי. אשר לטענת העותרים לפיה אין לצמצם את ההגנה הניתנת במסגרת התקנה להורה המשמורן בלבד, הרי שבית המשפט יישם את העקרון הפרשני לפיו יש לפרש את התקנה בהתאם לתכליתה. בית המשפט קבע כי תכליתה של התקנה היא שמירת שלמות התא המשפחתי ועקרון זה הביא לצמצום יריעתה. לטענת המשיב, אף בהחלטה זו לא טמון קושי כלשהו.

אשר לטענה כי ההלכה שנקבעה בענייננו סותרת את ההלכה שנקבעה בבג"צ 48/89 הנ"ל, טוען המשיב כי אין הנדון דומה לראיה. בין היתר, באותו ענין עמד לדיון הפעלת תקנה 12 סיפא לתקנות ולא הרישא שלה. כמו כן, באותו ענין המשמורת על הילדה היתה משותפת לשני הוריה ולא בלעדית להורה אחד שאינו בעל מעמד של תושב קבע.

6.לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיב, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. אין חולק כי ההכרעה בענין זה קשה עבור העותר ואחרים במצבו. אולם הנימוקים שבעתירה אינם מצדיקים קיום של דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, בפסק הדין. מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט פירש את התקנה על פי תכליתה ומכך נגזרה מסקנתו. אמנם, הפרשנות אשר נתנה לתקנה גודרת את יריעתה של התקנה, אולם אין מדובר בחידוש ניכר או מרחיק לכת אשר יש בו כדי להפוך את ההלכה שנקבעה להלכה קשה במידה המצדיקה דיון נוסף. כמו כן, מסכים אני עם טענת המשיב לפיה אין בהלכה שנקבעה סתירה או שינוי של ההלכה הקיימת, שכן עובדותיו של בג"צ 48/89 הנ"ל אכן היו שונות מעובדות המקרה העומד בפנינו.

העתירה נדחית.