ע"א 8764/09 אביב מנשה נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 2141/00 (השופטת ח' בן עמי) – לפיו נדחתה תביעת המבקש להסדרת זכויותיו במקרקעין והתקבלה התביעה שכנגד מטעם המדינה לסילוק ידו מהמקרקעין – עד למתן הכרעה בערעור. עיכוב הביצוע מבוקש

הן ביחס לסעד הכספי והן ביחס לסעד של סילוק יד שנפסקו בפסק הדין. באשר לסעד סילוק היד, מבוקש עיכוב ביצוע רק לעניין פינוי המבנים החוקיים, הגידולים החקלאים והמטעים המצויים במקום.

2.

לטענת המבקש, לא מתקבל על הדעת כי אדם ומשפחה, היושבים במקרקעין במשך עשרות שנים בידיעה והכוונה של המנהל והפועלים כל העת להסדרת זכויותיהם, יסולקו מהמקרקעין. בנוסף, מצביע המבקש על טעויות שונות שנפלו לטענתו בפסק הדין. כך למשל, נטען כי טעה בית משפט קמא בקבעו כי חלה דרישת הכתב ובהתעלם מההיסטוריה של המבקש ומשפחתו. בדומה, נטען כי לא ניתן משקל למוצגים השונים ולעובדת ישיבתו של המבקש ברישיון בלתי הדיר.

ביחס לסעד הכספי גורס המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בפסקו דמי שימוש הגבוהים פי 10 מהסכום שבכתב התביעה. לגישתו, לא ניתן להסיק במשתמע, כפי שהסיק בית משפט קמא, שהסכמת המבקש להגשת חוות דעת נוספת על ידי המשיב מהווה הסכמה לתיקון כתב התביעה. לאור האמור, סבור המבקש כי סיכויי הערעור משמעותיים ושסביר יותר שצו סילוק היד יבוטל במלואו או בחלקו, לכל הפחות, לעניין המבנים החוקיים, המטעים והגידולים החקלאיים במקום. עוד נטען שסביר יותר כי החיוב הכספי בעקבות הערעור יהא נמוך יותר באופן משמעותי מהחוב שנפסק כיום.

לעניין מאזן הנוחות נטען כי אם תידחה הבקשה דנא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולהחזיר את הגידולים החקלאיים והמבנים החוקיים. אך, באשר

לסעד הכספי יש לשים לב כי עסקינן במיליון ₪. מתן סכום שככזה עלול לפגוע אנושות במצבו הכלכלי של המבקש, עד כי גם אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

2.

המשיבה מדגישה בתגובתה כי המבקש עשה דין לעצמו ופלש לשטחים שאינם שלו, בהחזיקו ללא הרשאה וללא תשלום במקרקעי ציבור כבר משנת 1996. בנוסף, המבקש הגדיל להקים במקום גן אירועים ובכך הפיק רווחים על חשבון הקופה הציבורית.

ביחס לסעד לסילוק יד נטען כי המבקש לא הניח תשתית עובדתית לקיומם של מבנים חוקיים במקום ושפסק הדין בעניינו קובע כי עליו לפנות את המקרקעין בהם הוא עושה שימוש שלא כדין. לטענת המשיב, קיים במקום מבנה מרכזי אחד בגודל 1245 מ"ר שנבנה ללא היתר. בנוסף, נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב לאור האינטרס הציבורי באכיפת החוק.

בנוגע לסעד הכספי הודגשו ההלכות לפיהן הכלל הוא כי אין מעכבים פסק דין כספי. זאת, במיוחד כאשר המבקש לא הצביע על כל טעות. עסקינן בממצאים עובדתיים ואין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. בכל הנוגע לסכום שנפסק ללא תיקון כתב התביעה, גורס המשיב כי המבקש לא הגיש חוות דעת נגדית, הסותרת את הסכום שנקבע.

3.

סבורני כי לנוכח טענות הצדדים כפי שפורטו לעיל ושקלול מאזן הנוחות ראוי להיעתר לבקשה באופן חלקי. באשר לסעד של סילוק יד, נראה כי אין מקום להיעתר לבקשה. הטעם לדבר נעוץ בכך שהמבקש מתעלם מקביעותיו של בית משפט קמא בפסק דינו ותחת זאת מציע תשתית עובדתית חלופית. כפי שבית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו לדחות את עיכוב הביצוע: "ממילא השימוש החקלאי בקרקע ככל שהוא קיים הוא שולי וזניח". יושם אל לב לביטוי "ככל שהוא קיים". הערפול העובדתי עמד בלב התנגדות המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע סילוק היד של המטעים, בציינו שהמבקש אף לא ביסס טענתו העובדתית בעניין. מכאן עולה, לכאורה, שמטרתה של בקשה זו להוסיף לערפול. משמעות החלטת בית המשפט המחוזי היא שאין לעכב ביצועו של פסק הדין, על סעדיו שניתנו. באשר למבנים ציין בית המשפט המחוזי שהמבקש הפך את המחוברים לגן אירועים וממילא בתום התקופה החוזית "על בר הרשות לסלק ידו מהמקרקעין ולהסיר את המחוברים שנבנו במקום". בכל הנוגע לסעד הכספי, על רקע טענות הצדדים הנני מורה בשלב זה על עיכוב ביצוע 70% מהסכום שנפסק. תנאי לעיכוב הסעד הכספי – הפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך 25,000 ₪ על ידי המבקש להבטחת נזקי המשיב אם הערעור יידחה. הערבות תופקד תוך 21 יום ממועד מתן החלטה זו. לא תופקד הערבות עד המועד הנקוב – יפקע הצו ביחס לסעד הכספי.