ע"א 8809/12 שכטמן ושות' חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. מועצה מקומית שלומי

1.לפניי בקשה שהגישה המערערת בע"א 8886/12, המועצה המקומית שלומי (להלן: המועצה ), להורות על השבת העירבון שהפקידה בערעור מטעמה, הנסב על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.10.2012 (להלן: פסק הדין המקורי ).

במסגרת הערעור שהגישה המועצה הוגשה על ידה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 12.2.2013 והמועצה חוייבה בהוצאות בסך של 2,500 ש"ח "לכל אחת מן המשיבות" (להלן: ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ).

ביום 10.3.2013 שלחה המועצה למשיבות בע"א 8886/12 (להלן: המשיבות ) המחאות להן צורף מכתב בו צוין כי ההמחאות מועברות לפירעון חובותיה בהתאם לפסק הדין המקורי, בהתאם לתחשיב שערכה, וכן לפירעון הוצאות ושכר טרחה שנפסקו בפסק הדין מקורי ולפירעון ההוצאות שנפסקו בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. באותה נקודת זמן התגלעה בין הצדדים מחלוקת ביחס לשיערוך הסכומים בהם חוייבה המועצה בפסק הדין המקורי (ריבית פיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 או ריבית משפטית רגילה), כך שלגישת המשיבות הסכומים לא נפרעו במלואם. מחלוקת זו נותרה תלויה ועומדת בין הצדדים בין היתר נוכח הערעורים ההדדיים שהוגשו על פסק הדין.

ביום 4.5.2015 ניתן פסק דין בערעורים שהגישו הצדדים, בו הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי (ללא צו להוצאות). בבית המשפט המחוזי, אליו הושב כאמור הדיון, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, ובפסק דין משלים מיום 2.3.2016 נקבעו סכומים אותם תשיב כל אחת מן המשיבות למועצה.

לטענת המועצה לאחר סיום ההליך בבית המשפט המחוזי פנה בא-כוחה לבית משפט זה להשבת העירבון שנותר בקופת בית המשפט, ומשנדרשה על ידי המזכירות להגיש אישור מטעם המשיבות על תשלום ההוצאות בהתאם להחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע הסתבר לה כי המשיבות עודן טוענות כי החיוב בהוצאות לא נפרע בשל המחלוקת לעניין השיערוך.

המועצה טוענת בבקשתה כי ההסדר אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי הוא הסדר כולל אשר הביא לסיום את כלל המחלוקות ובכלל זאת המחלוקת לעניין השיערוך, ועוד נטען כי בכל מקרה העובדה שסכום ההוצאות שולם ביחד עם הסכום ששולם לפירעון פסק הדין המקורי של בית המשפט המחוזי אין משמעה כי ההוצאות לא שולמו.

2.המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן הסכום אותו שילמה לידיהן המועצה ביום 10.3.2013 היה נמוך משמעותית מן הסכום אותו היה עליה לשלם בהתאם לפסק הדין המקורי (לאחר שיערוך). לטעמן בנסיבות אלה לא ניתן "לצבוע" מתוך הסכום ששולם בשעתו סכום ששולם כהוצאות. עמדתן זו נתמכת לטענתן גם בכך שסכום הפשרה שנקבע בבית המשפט המחוזי "נגזר" מן הסכום ששילמה המועצה בפועל, ומכאן כי בית המשפט ראה בסכום זה במלואו כסכום ששולם לפירעון החוב בהתאם לפסק הדין.

3.מטיעוני הצדדים ומהתכתבויות הדואר האלקטרוני שצורפו עולה כי הצדדים חלוקים האם בהסדר הפשרה אליו הגיעו בבית המשפט המחוזי היה כדי לסיים את כל המחלוקות בין הצדדים, או שמא עדיין נותרה על הפרק המחלוקת לעניין שיערוך הסכומים שנפסקו בפסק הדין המקורי, והאם למשיבות עילת תביעה כנגד המועצה בגין הפער בין הסכום ששולם ביום 10.3.2013 לבין הסכום אותו היה עליה לשלם לפי טענתן. מובן כי מקומה של מחלוקת זו אינו במסגרת הדיונית הנוכחית ואין כל מקום להכריע בה או להביע עמדה כלשהי בעניין.

השאלה הממוקדת שלפניי היא האם על יסוד החומר שהגישו הצדדים יש לקבוע כי סכום ההוצאות שנפסק בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שולם, וכנגזרת של כך האם יש להשיב למועצה את העירבון שהפקידה להבטחת הוצאות המשיבות.

לאחר שעיינתי בכל החומר שהגישו הצדדים ושקלתי בדבר סבורה אני כי יש להיעתר לבקשה.

ביום 10.3.2013 שלחה המועצה למשיבות שלוש המחאות, ובמכתב הנלווה פירטה את החיובים בגינם נשלחו וכך כתבה:

"1. מצורף בזאת תחשיב מטעם מרשתי לתשלום הסכומים שנפסקו בת"א 227/05 ... בסך של 2,198,238 ש"ח.

2.על כך יש להוסיף את סכום ההוצאות ושכ"ט שנפסק בת"א 227/05 בסך של 102,169 ש"ח וסכום ההוצאות שנפסק בע"א 8886/12 בסך של 20,057 ש"ח משוערכים ליום 6.3.13.

בסה"כ: 2,320,464 ש"ח" [ההדגשה הוספה].

הנה כי כן, המועצה הודיעה מפורשות ו"בזמן אמת" כי כ-20,000 ש"ח מתוך הסכום ששולם למשיבות הוא בגין סכום ההוצאות שנפסק בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. טענת המשיבות היא למעשה כי נוכח המחלוקת על השיערוך יש לראות במלוא הסכום ששולם במועד האמור כסכום ששולם על חשבון החיוב שנקבע בפסק הדין המקורי של בית המשפט המחוזי, ואילו סכום ההוצאות נותר "מחוץ למשחק". ואולם ראיה זו עומדת בניגוד להצהרתה המופרשת של המועצה במכתב האמור. לו נתאר מצב בו המועצה היתה שולחת באותו מועד שני מכתבים נפרדים ושתי המחאות נפרדות - האם גם במצב זה רשאיות היו המשיבות לומר כי הסכום בגין ההוצאות ייחשב על חשבון החיוב בפסק הדין ויש לראות בהוצאות כאילו לא שולמו? לטעמי התשובה לכך שלילית, ובעובדה שבפועל נשלחו מכתב והמחאות מאוחדים אין כדי לשנות מן ההצהרה הברורה כי חלק מן הסכום הוא בגין ההוצאות שנפסקו בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. לשון אחר, טענת המשיבות כי המועצה לא שילמה את מלוא הסכום בו חוייבה בפסק הדין המקורי עניינה בסכום הנקוב בסעיף 1 למכתב, ואין בה לגרוע מתשלום ההוצאות בהתאם לסעיף 2 למכתב.

אשר לטענה כי בית המשפט המחוזי התבסס בחישובו בפסק הדין המשלים על הסכום ששולם בפועל אציין כי בפסק הדין המשלים נקבע כי "הסכומים הנ"ל חושבו על בסיס הסכומים המשוערכים, שנפסקו לזכות כל אחת מהתובעות, כערכם ליום בו ניתן פסק הדין המקורי (21.10.2012)". אין בפסק הדין התייחסות לסכום ששולם בפועל על ידי המועצה, ומכל מקום ככל שלטענת המשיבות נפלה טעות בסכום שעל בסיסו חושב סכום ההשבה היה עליהן להפנות בקשה בעניין זה לבית המשפט המחוזי, אך אין בכך לשנות לענייננו.

מטעמים אלו החלטתי לקבל את הבקשה.

המזכירות תשיב למועצה את העירבון (בכפוף לבדיקתה העדכנית בדבר היעדר מניעה בדין). כאמור אין במסקנה זו כדי להביע כל עמדה במחלוקות בין הצדדים ביחס לשיערוך הסכומים שנפסקו בפסק הדין המקורי.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.