ע"א 884/04 עזבון המנוח אברהים סאבא בחוס ז"ל ועוד 9 אח' נ. רשות הפיתוח

בבית המשפט העליון

ע"א 884/04

בפני:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט א' רובינשטיין

המערערים:

עזבון המנוח אברהים סאבא בחוס ז"ל ועוד 9 אח'

נ

ג

ד

המשיבים:

1. רשות הפיתוח

2.האפוטרופוס לנכסי נפקדים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה

מיום 12.11.03 בת.א 98001/98 שניתן על ידי כבוד

השופט ר' ג'רג'ורה

תאריך הישיבה: ח' באדר תשס"ו (8.3.06)

בשם המערערים: עו"ד ז' כמאל

בשם המשיבים: עו"ד ר' גורדין

פסק-דין

1.סאבא בחוס ז"ל (להלן: המנוח ) היה הבעלים של 2/3 מחלקה 3 בגוש 10465 מאדמות בסמת טבעון (להלן: המקרקעין ). בשנת 1948 לערך עזב המנוח את ישראל ועבר להתגורר בלבנון, שם גר עד לפטירתו בשנת 1957. המערערים 2-10 (להלן: המערערים ) הינם יורשיו של המנוח בחלקים שונים בהתאם לצו ירושה, ובהם אשתו, ילדיו ונכדיו. ביום 11.4.1953 נמכרו המקרקעין על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: המשיב ) לרשות הפיתוח (להלן: המשיבה ) ונרשמו בשלמות על-שמה. ביום 18.4.1962 הוציא המשיב תעודת שחרור בהתאם לסעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: החוק ). בשנת 1998 גילו המערערים לטענתם כי המקרקעין נרשמו בבעלות המשיבה ולפיכך פנו בתביעה לבית המשפט המחוזי על מנת שיצהיר כי המערערים הינם הבעלים של המקרקעין ויורה על רישום הזכויות במקרקעין על שמם.

2.בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' ג'רג'ורה) מחק את תביעתם של המערערים 8-10 מהטעם שלא הוצג ייפוי כוח כדין המייפה את כוחו של המערער 2 לפעול בשמם כפי שנטען. תביעתם של שאר המערערים נדחתה לגופה. בית המשפט קבע כי על המנוח חלה הגדרת "נפקד" בהתאם לסעיף 1(ב) לחוק וכי המקרקעין הינם "נכס נפקד" כהגדרתו בסעיף 1(ה) לחוק. בית המשפט דחה את טענת המערערים, וקבע כי אין צורך בהחלטה שיפוטית או מנהלית כלשהי כדי לקבוע שאדם מסוים הוא נפקד. התעודה הנזכרת בסעיף 30 לחוק עניינה לצורך דיני הראיות בלבד, כאשר מטרתה להקל על נטל הראיה להוכיח שאדם או נכס הוא נפקד. כמו כן קבע בית המשפט כי נפקדות היא עניין אישי ולפיכך אין נפקא מינה אם לנפקד היה נציג אישי בתוך המדינה אשר ניהל את ענייניו. כן נקבע כי המקרקעין נמכרו כדין לרשות הפיתוח בהתאם לסעיף 19(א)(1) לחוק. רישום המכירה נעשה כבר בשנת 1953, ולא בשנת 1984 כטענת המערערים, שאז בוצע רק תיקון הרישום כתוצאה מפסק דין שניתן בין אחד השותפים בחלקה לבין רשות הפיתוח. בית המשפט המחוזי ציין כי על-פי סעיף 28(ג) לחוק לאחר מכירת המקרקעין עוברת הבעלות בהן לקונה והתמורה שהתקבלה עבורם הופכת לנכס מוחזק. עוד קבע בית המשפט כי בנו של המנוח, איבראהים, קיבל תמורה זו כפיצוי בגין שחרור המקרקעין, ודחה את הטענה כי איבראהים לא חתם על ההסכם לאור עדותו של עורך הדין שאישר את חתימתו של איבראהים והשוואת חתימתו על הסכם הפיצוי ועל מסמכים אחרים שהוגשו בחתימתו. טענת המערערים בדבר קבלת רשות להחזיק בקרקע נדחו בשל שינוי חזית. באשר לטענה כי האפוטרופוס שיחרר את זכויותיהם במקרקעין של חלק מהיורשים שהינם שותפים בקרקע למרות שבעל החלקה היה נפקד, קבע בית המשפט כי גם אם נהג כך המינהל עם חלק מהבעלים לא ניתן לומר כי עליו לנהוג באותה צורה עם המערערים. מכיוון שנתבעה רק זכותם של המערערים במקרקעין לא מצא בית המשפט לתת סעד אלטרנטיבי אשר לא נתבע.

3.המערערים מלינים על מחיקת תביעתם של המערערים 8-10. כמו כן הם טוענים כי המנוח לא שהה ברציפות בלבנון וכי מרכז חייו נותר בישראל ולפיכך אינו בגדר "נפקד" על-פי החוק. עוד לטענתם לא חל סעיף 1(ב)(1)( iii ) לחוק, שכן סעיף קטן א' הרלוונטי לעניין זה חל על אדם שעזב את הארץ לפני ה-1.9.48, ומועד עזיבתו של המנוח את הארץ בשנת 1948 אינו ידוע למערערים ואף לא למשיבים. כן טוענים הם כי חל סעיף 27(א)(2) לחוק שכן המנוח יצא ללבנון על מנת לבקר את בנו ששהה שם וללא כל קשר לפעולות צבאיות או חשש מהן, ולפיכך אינו נפקד כפי שקובע סעיף זה. לעניין הסכם הפיצויים טוענים המערערים כי היה על בית המשפט לבדוק הסכם זה לגופו, אז היה מסיק כי ההסכם מופרך ופגום ואינו יכול להתקבל, וזאת ניתן ללמוד גם מחוות דעת השמאי שהוגשה לבית המשפט. התמורה הבלתי הוגנת שהתקבלה בהסכם זה מצביעה לדעתם על חוסר תום ליבם של המשיבים. המערערים מוסיפים וטוענים כי רישום הבעלות במקרקעין על-שם רשות הפיתוח הושגה במרמה, בין אם על-ידי זיוף חתימתו של איבראהים ובין אם לאור הסכם הפיצויים שמכונה בפיהם "גזל". המערערים שבים ומעלים טענה בדבר אפלייתם מול יורשים של בעלים אחרים של המקרקעין אשר בהסכם פשרה עם המשיבים נרשמה חלק מהחלקה בבעלותם. לבסוף טוענים הם כי הפרשנות שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי לחוק אינה תואמת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת מטרות החוק אשר הותוו בפסיקה.

4.המשיבים דוחים את טענת המערערים לפיה אין צורך בייפוי כוח עבור המערערים 8-10 מאחר שהמערער 2 הינו קרוב משפחתם. המשיבים טוענים כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המנוח הינו "נפקד" כהגדרת החוק וכי המקרקעין הינם "נכס נפקד" ולפיכך הוקנו למשיב. הטענה בדבר שהייתו של המנוח חליפות בארץ ובלבנון החל משנת 1948 הועלתה לראשונה בסיכומי המערערים ולפיכך לא התבררה מן הבחינה העובדתית, וממילא אין בכך כדי להשפיע על הגדרתו של המנוח כנפקד מאחר שלשון החוק עוסקת באדם אשר "נמצא" בעת הרלוונטית באחת המדינות המנויות בסעיף. כן סבורים הם כי אף מטרת יציאתו של המנוח ללבנון נעדרת נפקות באשר לשאלת נפקדותו. עוד הם טוענים כי סעיף 27(א) לחוק אינו חל במקרה זה מאחר והמנוח הוגדר כנפקד על-פי סעיף 1(ב)(1)( ii ) לחוק ולא על-פי סעיף 1(ב)(1)( iii ) לחוק הרלוונטית לסעיף 27(א), גם אם היה חל סעיף זה על המקרה דנן היו זכאים המערערים לפיו רק לתמורת הנכס שממילא ניתנה כבר לאיבראהים. המשיבים סבורים כי מרגע שניתן לאיבראהים, שעזבונו הוא המערער 1, והמערערים 2-7 הם ילדיו, פיצוי בתמורה לזכויותיו בנכס בגובה התמורה שהתקבלה בעד מכירת המקרקעין, אין למערערים עוד עילה על-פי חוק נכסי נפקדים ונמחקת אף עילתם ההיסטורית. ההסכם נעשה בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק, והמערערים לא העלו כל טענה באשר לגובה התמורה שקיבל המשיב מהמשיבה עת מכר לה את המקרקעין. לטענתם שווי הפיצוי אינו הערך הריאלי של הנכס דהיום ולפיכך חוות דעתו של השמאי שהוגשה מטעם המערערים אינה רלוונטית. המשיבים טוענים כי טענת האפליה לא הוכחה במישור העובדתי, לא הובאו כל ראיות הנוגעות למקרה שהועלה על-ידי המערערים ולנסיבות בהן נחתם הסכם הפשרה המדובר, והמערערים אף ויתרו על עדותו של אחד היורשים באותו עניין. כמו כן הם מציינים כי כל מקרה של שחרור נכסי נפקדים נשקל לגופו בהתאם לנסיבותיו.

5.לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. חלק נכבד מטענותיהם של המערערים הינן עובדתיות ובכגון דא אין ערכאת הערעור, כידוע, נוהגת להתערב (ראו למשל ע"א 5656/93 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 25.6.97)). גם בעניין זה לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו. תביעתם של המערערים 8-10 נמחקה על-ידי בית המשפט המחוזי כדין, מאחר שלא הוצג ייפוי כוח של אותם מערערים לפעול בשמם. ברי הוא כי קרבת משפחתם של שאר המערערים אינה מועילה לכאן. באשר ליתר המערערים, בית המשפט המחוזי קבע כי מתקיימים התנאים להגדרתו של המנוח כנפקד בהתאם לסעיף 1(ב)(1)( ii ) לחוק שקובע כי-

""נפקד" פירושו -

(1) אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 2, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) 3 חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או על ידי אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה -

( I ) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או

( II ) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח ישראל..."

לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי אף המקרקעין שהיו בבעלות המנוח עונים להגדרת "נכס נפקד". הצדדים אינם חולקים כי המנוח עזב את הארץ ללבנון בשנת 1948 ובכך מתקיימים בו תנאי הסעיף. צודקים המשיבים כי כל טענה המיועדת לסתור את ההנחה כי המנוח היה נפקד מוטל נטל הוכחתה על המערערים, והאחרונים לא עמדו בנטל זה. באשר לטענת המערערים לפיה המנוח לא שהה באופן רצוף מחוץ לישראל, גם כאן מקובלת עלינו טענת המשיבים כי החוק אינו דורש רציפות כזו (וראו ע"א 110/87 מוחמד סעיד עבד אלרחים נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, ניתן ביום 22.8.89)). סעיף 27(א) לחוק מחיל עצמו מפורשות על אדם שהוגדר כנפקד בהתאם לסעיף 1(ב)(1)( iii ) לחוק, ולפיכך אין סעיף זה חל במקרה דנן. טענותיהם של המערערים לעניין הסכם הפיצויים שנחתם על-ידי איבראהים אף הן אינן יכולות להתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי החתימה על הסכם זה לא זויפה והסתמך לשם כך, בין היתר, על עדותו של עורך הדין שאישר את חתימתו של איבראהים. אלו הם ממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהם. איבראהים קיבל כפיצוי על מכירת המקרקעין את תמורת מכירתם ועל כך לא נשמעה טענה מצד המערערים. יצוין כי כבר נפסק בעבר שגובה הפיצוי אינו שוויו של הנכס בעת התשלום כי אם גובה התמורה שהתקבלה בעד הנכס (ראו ע"א 6783/98 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון תוריא (סוריא) עבדאלגני מוסא , פ"ד נו(4) 161). באשר לטענת האפליה שהעלו המערערים, הרי שטענה זו לא הוכחה, לא בפני בית המשפט המחוזי ולא בפנינו, ולא ידועות נסיבות חתימת הסכם הפשרה באותו מקרה. לפיכך לא ניתן לדון בטענה זו לגופה.

אשר על כן הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בגובה 10,000 ₪ ובהוצאות משפט.